¹ דבר־יהוה אשר היה אל־יואל בן־פתואל׃

² שמעו־זאת הזקנים והאזינו כל יושבי הארץ ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבתיכם׃

³ עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם ובניהם לדור אחר׃

⁴ יתר הגזם אכל הארבה ויתר הארבה אכל הילק ויתר הילק אכל החסיל׃

⁵ הקיצו שכורים ובכו והיללו כל־שתי יין על־עסיס כי נכרת מפיכם׃

⁶ כי־גוי עלה על־ארצי עצום ואין מספר שניו שני אריה ומתלעות לביא לו׃

⁷ שם גפני לשמה ותאנתי לקצפה חשף חשפה והשליך הלבינו שריגיה׃

⁸ אלי כבתולה חגרת־שק על־בעל נעוריה׃

⁹ הכרת מנחה ונסך מבית יהוה אבלו הכהנים משרתי יהוה׃

¹⁰ שדד שדה אבלה אדמה כי שדד דגן הוביש תירוש אמלל יצהר׃

¹¹ הבישו אכרים הילילו כרמים על־חטה ועל־שערה כי אבד קציר שדה׃

¹² הגפן הובישה והתאנה אמללה רמון גם־תמר ותפוח כל־עצי השדה יבשו כי־הביש ששון מן־בני אדם׃ ס

¹³ חגרו וספדו הכהנים הילילו משרתי מזבח באו לינו בשקים משרתי אלהי כי נמנע מבית אלהיכם מנחה ונסך׃

¹⁴ קדשו־צום קראו עצרה אספו זקנים כל ישבי הארץ בית יהוה אלהיכם וזעקו אל־יהוה׃

¹⁵ אהה ליום כי קרוב יום יהוה וכשד משדי יבוא׃

¹⁶ הלוא נגד עינינו אכל נכרת מבית אלהינו שמחה וגיל׃

¹⁷ עבשו פרדות תחת מגרפתיהם נשמו אצרות נהרסו ממגרות כי הביש דגן׃

¹⁸ מה־נאנחה בהמה נבכו עדרי בקר כי אין מרעה להם גם־עדרי הצאן נאשמו׃

¹⁹ אליך יהוה אקרא כי אש אכלה נאות מדבר ולהבה להטה כל־עצי השדה׃

²⁰ גם־בהמות שדה תערוג אליך כי יבשו אפיקי מים ואש אכלה נאות המדבר׃ ף

¹ אשר היה דבר־יהוה אל־ירמיהו על־דברי הבצרות׃

² אבלה יהודה ושעריה אמללו קדרו לארץ וצוחת ירושלם עלתה׃

³ ואדריהם שלחו [כ= צעוריהם] [ק= צעיריהם] למים באו על־גבים לא־מצאו מים שבו כליהם ריקם בשו והכלמו וחפו ראשם׃

⁴ בעבור האדמה חתה כי לא־היה גשם בארץ בשו אכרים חפו ראשם׃

⁵ כי גם־אילת בשדה ילדה ועזוב כי לא־היה דשא׃

⁶ ופראים עמדו על־שפים שאפו רוח כתנים כלו עיניהם כי־אין עשב׃

⁷ אם־עונינו ענו בנו יהוה עשה למען שמך כי־רבו משובתינו לך חטאנו׃

⁸ מקוה ישראל מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ וכארח נטה ללון׃

⁹ למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא־יוכל להושיע ואתה בקרבנו יהוה ושמך עלינו נקרא אל־תנחנו׃ ס

¹⁰ כה־אמר יהוה לעם הזה כן אהבו לנוע רגליהם לא חשכו ויהוה לא רצם עתה יזכר עונם ויפקד חטאתם׃ ס

¹¹ ויאמר יהוה אלי אל־תתפלל בעד־העם הזה לטובה׃

¹² כי יצמו אינני שמע אל־רנתם וכי יעלו עלה ומנחה אינני רצם כי בחרב וברעב ובדבר אנכי מכלה אותם׃ ס

¹³ ואמר אהה אדני יהוה הנה הנבאים אמרים להם לא־תראו חרב ורעב לא־יהיה לכם כי־שלום אמת אתן לכם במקום הזה׃ ס

¹⁴ ויאמר יהוה אלי שקר הנבאים נבאים בשמי לא שלחתים ולא צויתים ולא דברתי אליהם חזון שקר וקסם [כ= ואלול] [ק= ואליל] [כ= ותרמות] [ק= ותרמית] לבם המה מתנבאים לכם׃ ס

¹⁵ לכן כה־אמר יהוה על־הנבאים הנבאים בשמי ואני לא־שלחתים והמה אמרים חרב ורעב לא יהיה בארץ הזאת בחרב וברעב יתמו הנבאים ההמה׃

¹⁶ והעם אשר־המה נבאים להם יהיו משלכים בחצות ירושלם מפני הרעב והחרב ואין מקבר להמה המה נשיהם ובניהם ובנתיהם ושפכתי עליהם את־רעתם׃

¹⁷ ואמרת אליהם את־הדבר הזה תרדנה עיני דמעה לילה ויוםם ואל־תדמינה כי שבר גדול נשברה בתולת בת־עמי מכה נחלה מאד׃

¹⁸ אם־יצאתי השדה והנה חללי־חרב ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב כי־גם־נביא גם־כהן סחרו אל־ארץ ולא ידעו׃ ס

¹⁹ המאס מאסת את־יהודה אם־בציון געלה נפשך מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא קוה לשלום ואין טוב ולעת מרפא והנה בעתה׃

²⁰ ידענו יהוה רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך׃

²¹ אל־תנאץ למען שמך אל־תנבל כסא כבודך זכר אל־תפר בריתך אתנו׃

²² היש בהבלי הגוים מגשמים ואם־השמים יתנו רבבים הלא אתה־הוא יהוה אלהינו ונקוה־לך כי־אתה עשית את־כל־אלה׃ ף