¹ והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים ויאמר אל־האשה אף כי־אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן׃

² ותאמר האשה אל־הנחש מפרי עץ־הגן נאכל׃

³ ומפרי העץ אשר בתוך־הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן־תמתון׃

⁴ ויאמר הנחש אל־האשה לא־מות תמתון׃

⁵ כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע׃

⁶ ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה־הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם־לאישה עמה ויאכל׃

⁷ ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירםם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת׃

⁸ וישמעו את־קול יהוה אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני יהוה אלהים בתוך עץ הגן׃

⁹ ויקרא יהוה אלהים אל־האדם ויאמר לו איכה׃

¹⁰ ויאמר את־קלך שמעתי בגן ואירא כי־עירם אנכי ואחבא׃

¹¹ ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה המן־העץ אשר צויתיך לבלתי אכל־ממנו אכלת׃

¹² ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה־לי מן־העץ ואכל׃

¹³ ויאמר יהוה אלהים לאשה מה־זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואכל׃

¹⁴ ויאמר יהוה אלהים אל־הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל־הבהמה ומכל חית השדה על־גחנך תלך ועפר תאכל כל־ימי חייך׃

¹⁵ ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב׃ ס

¹⁶ אל־האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל־אישך תשוקתך והוא ימשל־בך׃ ס

¹⁷ ולאדם אמר כי־שמעת* לקול אשתך ותאכל מן־העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך׃

¹⁸ וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את־עשב השדה׃

¹⁹ בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל־האדמה כי ממנה לקחת כי־עפר אתה ואל־עפר תשוב׃

²⁰ ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל־חי׃

²¹ ויעש יהוה אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם׃ ף

²² ויאמר יהוה אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן־ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם׃

²³ וישלחהו יהוה אלהים מגן־עדן לעבד את־האדמה אשר לקח משם׃

²⁴ ויגרש את־האדם וישכן מקדם לגן־עדן את־הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את־דרך עץ החיים׃ ס

²¹ But God will strike through the head of his enemies, the hairy scalp of such a one as still continues in his guiltiness.