¹ ותצא דינה בת־לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ׃

² וירא אתה שכם בן־חמור החוי נשיא הארץ ויקח אתה וישכב אתה ויענה׃

³ ותדבק נפשו בדינה בת־יעקב ויאהב את־הנער וידבר על־לב הנער׃

⁴ ויאמר שכם אל־חמור אביו לאמר קח־לי את־הילדה הזאת לאשה׃

⁵ ויעקב שמע כי טמא את־דינה בתו ובניו היו את־מקנהו בשדה והחרש יעקב עד־באם׃

⁶ ויצא חמור אבי־שכם אל־יעקב לדבר אתו׃

⁷ ובני יעקב באו מן־השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאד כי־נבלה עשה בישראל לשכב את־בת־יעקב וכן לא יעשה׃

⁸ וידבר חמור אתם לאמר שכם בני חשקה נפשו בבתכם תנו נא אתה לו לאשה׃

⁹ והתחתנו אתנו בנתיכם תתנו־לנו ואת־בנתינו תקחו לכם׃

¹⁰ ואתנו תשבו והארץ תהיה לפניכם שבו וסחרוה והאחזו בה׃

¹¹ ויאמר שכם אל־אביה ואל־אחיה אמצא־חן בעיניכם ואשר תאמרו אלי אתן׃

¹² הרבו עלי מאד מהר ומתן ואתנה כאשר תאמרו אלי ותנו־לי את־הנער לאשה׃

¹³ ויענו בני־יעקב את־שכם ואת־חמור אביו במרמה וידברו אשר טמא את דינה אחתם׃

¹⁴ ויאמרו אליהם לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את־אחתנו לאיש אשר־לו ערלה כי־חרפה הוא לנו׃

¹⁵ אך־בזאת נאות לכם אם תהיו כמנו להמל לכם כל־זכר׃

¹⁶ ונתנו את־בנתינו לכם ואת־בנתיכם נקח־לנו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד׃

¹⁷ ואם־לא תשמעו אלינו להמול ולקחנו את־בתנו והלכנו׃

¹⁸ וייטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן־חמור׃

¹⁹ ולא־אחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת־יעקב והוא נכבד מכל בית אביו׃

²⁰ ויבא חמור ושכם בנו אל־שער עירם וידברו אל־אנשי עירם לאמר׃

²¹ האנשים האלה שלמים הם אתנו וישבו בארץ ויסחרו אתה והארץ הנה רחבת־ידים לפניהם את־בנתם נקח־לנו לנשים ואת־בנתינו נתן להם׃

²² אך־בזאת יאתו לנו האנשים לשבת אתנו להיות לעם אחד בהמול לנו כל־זכר כאשר הם נמלים׃

²³ מקנהם וקנינם וכל־בהמתם הלוא לנו הם אך נאותה להם וישבו אתנו׃

²⁴ וישמעו אל־חמור ואל־שכם בנו כל־יצאי שער עירו וימלו כל־זכר כל־יצאי שער עירו׃

²⁵ ויהי ביום השלישי בהיותם כאבים ויקחו שני־בני־יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבאו על־העיר בטח ויהרגו כל־זכר׃

²⁶ ואת־חמור ואת־שכם בנו הרגו לפי־חרב ויקחו את־דינה מבית שכם ויצאו׃

²⁷ בני יעקב באו על־החללים ויבזו העיר אשר טמאו אחותם׃

²⁸ את־צאנם ואת־בקרם ואת־חמריהם ואת אשר־בעיר ואת־אשר בשדה לקחו׃

²⁹ ואת־כל־חילם ואת־כל־טפם ואת־נשיהם שבו ויבזו ואת כל־אשר בבית׃

³⁰ ויאמר יעקב אל־שמעון ואל־לוי עכרתם אתי להבאישני בישב הארץ בכנעני ובפרזי ואני מתי מספר ונאספו עלי והכוני ונשמדתי אני וביתי׃

³¹ ויאמרו הכזונה יעשה את־אחותנו׃ ף

¹ ויהי אחרי־כן ולאבשלום בן־דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן־דוד׃

² ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחתו כי בתולה היא ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה׃

³ ולאמנון רע ושמו יונדב בן־שמעה אחי דוד ויונדב איש חכם מאד׃

⁴ ויאמר לו מדוע אתה ככה דל בן־המלך בבקר בבקר הלוא תגיד לי ויאמר לו אמנון את־תמר אחות אבשלם אחי אני אהב׃

⁵ ויאמר לו יהונדב שכב על־משכבך והתחל ובא אביך לראותך ואמרת אליו תבא נא תמר אחותי ותברני לחם ועשתה לעיני את־הבריה למען אשר אראה ואכלתי מידה׃

⁶ וישכב אמנון ויתחל ויבא המלך לראתו ויאמר אמנון אל־המלך תבוא־נא תמר אחתי ותלבב לעיני שתי לבבות ואברה מידה׃

⁷ וישלח דוד אל־תמר הביתה לאמר לכי נא בית אמנון אחיך ועשי־לו הבריה׃

⁸ ותלך תמר בית אמנון אחיה והוא שכב ותקח את־הבצק [כ= ותלוש] [ק= ותלש] ותלבב לעיניו ותבשל את־הלבבות׃

⁹ ותקח את־המשרת ותצק לפניו וימאן לאכול ויאמר אמנון הוציאו כל־איש מעלי ויצאו כל־איש מעליו׃

¹⁰ ויאמר אמנון אל־תמר הביאי הבריה החדר ואברה מידך ותקח תמר את־הלבבות אשר עשתה ותבא לאמנון אחיה החדרה׃

¹¹ ותגש אליו לאכל ויחזק־בה ויאמר לה בואי שכבי עמי אחותי׃

¹² ותאמר לו אל־אחי אל־תענני כי לא־יעשה כן בישראל אל־תעשה את־הנבלה הזאת׃

¹³ ואני אנה אוליך את־חרפתי ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל ועתה דבר־נא אל־המלך כי לא ימנעני ממך׃

¹⁴ ולא אבה לשמע בקולה ויחזק ממנה ויענה וישכב אתה׃

¹⁵ וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה ויאמר־לה אמנון קומי לכי׃

¹⁶ ותאמר לו אל־אודת הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר־עשית עמי לשלחני ולא אבה לשמע לה׃

¹⁷ ויקרא את־נערו משרתו ויאמר שלחו־נא את־זאת מעלי החוצה ונעל הדלת אחריה׃

¹⁸ ועליה כתנת פסים כי כן תלבשן בנות־המלך הבתולת מעילים ויצא אותה משרתו החוץ ונעל הדלת אחריה׃

¹⁹ ותקח תמר אפר על־ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה ותשם ידה על־ראשה ותלך הלוך וזעקה׃

²⁰ ויאמר אליה אבשלום אחיה האמינון אחיך היה עמך ועתה אחותי החרישי אחיך הוא אל־תשיתי את־לבך לדבר הזה ותשב תמר ושממה בית אבשלום אחיה׃

²¹ והמלך דוד שמע את כל־הדברים האלה ויחר לו מאד׃

²² ולא־דבר אבשלום עם־אמנון למרע ועד־טוב כי־שנא אבשלום את־אמנון על־דבר אשר ענה את תמר אחתו׃ ף

²³ ויהי לשנתים ימים ויהיו גזזים לאבשלום בבעל חצור אשר עם־אפרים ויקרא אבשלום לכל־בני המלך׃

²⁴ ויבא אבשלום אל־המלך ויאמר הנה־נא גזזים לעבדך ילך־נא המלך ועבדיו עם־עבדך׃

²⁵ ויאמר המלך אל־אבשלום אל־בני אל־נא נלך כלנו ולא נכבד עליך ויפרץ־בו ולא־אבה ללכת ויברכהו׃

²⁶ ויאמר אבשלום ולא ילך־נא אתנו אמנון אחי ויאמר לו המלך למה ילך עמך׃

²⁷ ויפרץ־בו אבשלום וישלח אתו את־אמנון ואת כל־בני המלך׃ ס

²⁸ ויצו אבשלום את־נעריו לאמר ראו נא כטוב לב־אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את־אמנון והמתם אתו אל־תיראו הלוא כי אנכי צויתי אתכם חזקו והיו לבני־חיל׃

²⁹ ויעשו נערי אבשלום לאמנון כאשר צוה אבשלום ויקמו כל־בני המלך וירכבו איש על־פרדו וינסו׃

³⁰ ויהי המה בדרך והשמעה באה אל־דוד לאמר הכה אבשלום את־כל־בני המלך ולא־נותר מהם אחד׃ ס

³¹ ויקם המלך ויקרע את־בגדיו וישכב ארצה וכל־עבדיו נצבים קרעי בגדים׃ ס

³² ויען יונדב בן־שמעה אחי־דוד ויאמר אל־יאמר אדני את כל־הנערים בני־המלך המיתו כי־אמנון לבדו מת כי־על־פי אבשלום היתה שומה מיום ענתו את תמר אחתו׃

³³ ועתה אל־ישם אדני המלך אל־לבו דבר לאמר כל־בני המלך מתו כי־אם־אמנון לבדו מת׃ ף

³⁴ ויברח אבשלום וישא הנער הצפה את־[כ= עינו] [ק= עיניו] וירא והנה עם־רב הלכים מדרך אחריו מצד ההר׃

³⁵ ויאמר יונדב אל־המלך הנה בני־המלך באו כדבר עבדך כן היה׃

³⁶ ויהי ככלתו לדבר והנה בני־המלך באו וישאו קולם ויבכו וגם־המלך וכל־עבדיו בכו בכי גדול מאד׃

³⁷ ואבשלום ברח וילך אל־תלמי בן־[כ= עמיחור] [ק= עמיהוד] מלך גשור ויתאבל על־בנו כל־הימים׃

³⁸ ואבשלום ברח וילך גשור ויהי־שם שלש שנים׃

³⁹ ותכל דוד המלך לצאת אל־אבשלום כי־נחם על־אמנון כי־מת׃ ס