¹ ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃

² בן־אדם בתוך בית־המרי אתה ישב אשר עינים להם לראות ולא ראו אזנים להם לשמע ולא שמעו כי בית מרי הם׃

³ ואתה בן־אדם עשה לך כלי גולה וגלה יוםם לעיניהם וגלית ממקומך אל־מקום אחר לעיניהם אולי יראו כי בית מרי המה׃

⁴ והוצאת כליך ככלי גולה יוםם לעיניהם ואתה תצא בערב לעיניהם כמוצאי גולה׃

⁵ לעיניהם חתר־לך בקיר והוצאת בו׃

⁶ לעיניהם על־כתף תשא בעלטה תוציא פניך תכסה ולא תראה את־הארץ כי־מופת נתתיך לבית ישראל׃

⁷ ואעש כן כאשר צויתי כלי הוצאתי ככלי גולה יוםם ובערב חתרתי־לי בקיר ביד בעלטה הוצאתי על־כתף נשאתי לעיניהם׃ ף

⁸ ויהי דבר־יהוה אלי בבקר לאמר׃

⁹ בן־אדם הלא אמרו אליך בית ישראל בית המרי מה אתה עשה׃

¹⁰ אמר אליהם כה אמר אדני יהוה הנשיא המשא הזה בירושלם וכל־בית ישראל אשר־המה בתוכם׃

¹¹ אמר אני מופתכם כאשר עשיתי כן יעשה להם בגולה בשבי ילכו׃

¹² והנשיא אשר־בתוכם אל־כתף ישא בעלטה ויצא בקיר יחתרו להוציא בו פניו יכסה יען אשר לא־יראה לעין הוא את־הארץ׃

¹³ ופרשתי את־רשתי עליו ונתפש במצודתי והבאתי אתו בבלה ארץ כשדים ואותה לא־יראה ושם ימות׃

¹⁴ וכל אשר סביבתיו [כ= עזרה] [ק= עזרו] וכל־אגפיו אזרה לכל־רוח וחרב אריק אחריהם׃

¹⁵ וידעו כי־אני יהוה בהפיצי אותם בגוים וזריתי אותם בארצות׃

¹⁶ והותרתי מהם אנשי מספר מחרב מרעב ומדבר למען יספרו את־כל־תועבותיהם בגוים אשר־באו שם וידעו כי־אני יהוה׃ ף

¹⁷ ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃

¹⁸ בן־אדם לחמך ברעש תאכל ומימיך ברגזה ובדאגה תשתה׃

¹⁹ ואמרת אל־עם הארץ כה־אמר אדני יהוה ליושבי ירושלם אל־אדמת ישראל לחםם בדאגה יאכלו ומימיהם בשממון ישתו למען תשם ארצה ממלאה מחמס כל־הישבים בה׃

²⁰ והערים הנושבות תחרבנה והארץ שממה תהיה וידעתם כי־אני יהוה׃ ף

²¹ ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃

²² בן־אדם מה־המשל הזה לכם על־אדמת ישראל לאמר יארכו הימים ואבד כל־חזון׃

²³ לכן אמר אליהם כה־אמר אדני יהוה השבתי את־המשל הזה ולא־ימשלו אתו* עוד בישראל כי אם־דבר אליהם קרבו הימים ודבר כל־חזון׃

²⁴ כי לא יהיה עוד כל־חזון שוא ומקסם חלק בתוך בית ישראל׃

²⁵ כי אני יהוה אדבר את אשר אדבר דבר ויעשה לא תמשך עוד כי בימיכם בית המרי אדבר דבר ועשיתיו נאם אדני יהוה׃ ף

²⁶ ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃

²⁷ בן־אדם הנה בית־ישראל אמרים החזון אשר־הוא חזה לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא׃

²⁸ לכן אמר אליהם כה אמר אדני יהוה לא־תמשך עוד כל־דברי אשר אדבר דבר ויעשה נאם אדני יהוה׃ ס

¹⁰ David's heart struck him after that he had numbered the people. David said to Yahweh, "I have sinned greatly in that which I have done. But now, Yahweh, put away, I beg you, the iniquity of your servant; for I have done very foolishly."

¹¹ When David rose up in the morning, the word of Yahweh came to the prophet Gad, David's seer, saying,

¹² "Go and speak to David, 'Thus says Yahweh, "I offer you three things. Choose one of them, that I may do it to you."'"

¹³ So Gad came to David, and told him, and said to him, "Shall seven years of famine come to you in your land? Or will you flee three months before your foes while they pursue you? Or shall there be three days' pestilence in your land? Now answer, and consider what answer I shall return to him who sent me."