Novokřesťanské studium Bible

Bible

 

Bereshit 27

Studie

   

1 ויהי כי זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני׃

2 ויאמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי׃

3 ועתה שא נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי צידה׃

4 ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברכך נפשי בטרם אמות׃

5 ורבקה שמעת בדבר יצחק אל עשו בנו וילך עשו השדה לצוד ציד להביא׃

6 ורבקה אמרה אל יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את אביך מדבר אל עשו אחיך לאמר׃

7 הביאה לי ציד ועשה לי מטעמים ואכלה ואברככה לפני יהוה לפני מותי׃

8 ועתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך׃

9 לך נא אל הצאן וקח לי משם שני גדיי עזים טבים ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב׃

10 והבאת לאביך ואכל בעבר אשר יברכך לפני מותו׃

11 ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שער ואנכי איש חלק׃

12 אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה׃

13 ותאמר לו אמו עלי קללתך בני אך שמע בקלי ולך קח לי׃

14 וילך ויקח ויבא לאמו ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו׃

15 ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדל החמדת אשר אתה בבית ותלבש את יעקב בנה הקטן׃

16 ואת ערת גדיי העזים הלבישה על ידיו ועל חלקת צואריו׃

17 ותתן את המטעמים ואת הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה׃

18 ויבא אל אביו ויאמר אבי ויאמר הנני מי אתה בני׃

19 ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכרך עשיתי כאשר דברת אלי קום נא שבה ואכלה מצידי בעבור תברכני נפשך׃

20 ויאמר יצחק אל בנו מה זה מהרת למצא בני ויאמר כי הקרה יהוה אלהיך לפני׃

21 ויאמר יצחק אל יעקב גשה נא ואמשך בני האתה זה בני עשו אם לא׃

22 ויגש יעקב אל יצחק אביו וימשהו ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו׃

23 ולא הכירו כי היו ידיו כידי עשו אחיו שערת ויברכהו׃

24 ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני׃

25 ויאמר הגשה לי ואכלה מציד בני למען תברכך נפשי ויגש לו ויאכל ויבא לו יין וישת׃

26 ויאמר אליו יצחק אביו גשה נא ושקה לי בני׃

27 ויגש וישק לו וירח את ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יהוה׃

28 ויתן לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש׃

29 יעבדוך עמים וישתחו לך לאמים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ארריך ארור ומברכיך ברוך׃

30 ויהי כאשר כלה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו׃

31 ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר לאביו יקם אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך׃

32 ויאמר לו יצחק אביו מי אתה ויאמר אני בנך בכרך עשו׃

33 ויחרד יצחק חרדה גדלה עד מאד ויאמר מי אפוא הוא הצד ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם ברוך יהיה׃

34 כשמע עשו את דברי אביו ויצעק צעקה גדלה ומרה עד מאד ויאמר לאביו ברכני גם אני אבי׃

35 ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך׃

36 ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי ויאמר הלא אצלת לי ברכה׃

37 ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך ואת כל אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירש סמכתיו ולכה אפוא מה אעשה בני׃

38 ויאמר עשו אל אביו הברכה אחת הוא לך אבי ברכני גם אני אבי וישא עשו קלו ויבך׃

39 ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל׃

40 ועל חרבך תחיה ואת אחיך תעבד והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך׃

41 וישטם עשו את יעקב על הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי׃

42 ויגד לרבקה את דברי עשו בנה הגדל ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך׃

43 ועתה בני שמע בקלי וקום ברח לך אל לבן אחי חרנה׃

44 וישבת עמו ימים אחדים עד אשר תשוב חמת אחיך׃

45 עד שוב אף אחיך ממך ושכח את אשר עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם למה אשכל גם שניכם יום אחד׃

46 ותאמר רבקה אל יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם לקח יעקב אשה מבנות חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים׃

   

Ze Swedenborgových děl

 

Arcana Coelestia # 3494

Prostudujte si tuto pasáž

  
/ 10837  
  

3494. And he called Esau his elder son. That this signifies the affection of good of the natural, or the good of life, is evident from the representation of Esau, as being the Divine good of the natural (concerning which see n. 3300, 3302, 3322); and because the good of the natural is that which appears in the affection and life, therefore it is the affection of good of the natural, or the good of life, that is here represented by Esau. The affection of good in the natural, and the derivative good of life, is what is called the “elder son;” but the affection of truth, and the derivative doctrine of truth, is what is called the “younger son.” That the affection of good, and the derivative good of life, is the “elder son,” that is, the firstborn, is evident from the fact that infants are first of all in good, for they are in a state of innocence, and in a state of love toward their parents and nurse, and in a state of mutual charity toward their infant companions; so that good is the firstborn with every man. This good, into which man is thus initiated when an infant, remains; for whatever is imbibed from infancy enters into the life; and because it remains, it becomes the good of life; for if man should be without such good as that which he has derived from infancy, he would not be a man, but would be more of a wild beast than any in the forest. This good does not indeed appear to be present, because all that is imbibed in the infantile age does not appear otherwise than as something natural-as is sufficiently manifest from walking, and from the other motions of the body; from the manners and decorums of civil life; also from speech, and various other things. From this it may be seen that good is the “elder son,” that is, the firstborn, and consequently that truth is the “younger son,” or is born afterwards; for truth is not learned till the infant becomes a child, a youth, and an adult.

[2] Good as well as truth in the natural or external man is a “son,” that is to say, a son of the rational or internal man; for whatever comes forth in the natural or external man flows in from the rational or internal man, and from this also comes forth and is born; that which does not come forth and is not born therefrom is not a living human thing; it would be as you might say something sensuous corporeal without a soul. From this it is that both good and truth are called “sons,” and indeed sons of the rational. And yet it is not the rational which produces and brings forth the natural, but it is an influx through the rational into the natural, which influx is from the Lord. Therefore all infants who are born are His sons, and afterwards when they become wise, insofar as they are still infants, that is, in the innocence of infancy, in the love of infancy toward their parent, now the Lord, and in the mutual charity of infancy toward their infant companions, now their neighbor, so far they are adopted by the Lord as sons.

  
/ 10837  
  

Thanks to the Swedenborg Foundation for the permission to use this translation.

©2024 New Christian Bible Study Corporation. All rights reserved. Printed from newchristianbiblestudy.org