Bible

 

Yeremiyah 51

Studie

   

1 כה אמר יהוה הנני מעיר על־בבל ואל־ישבי לב קמי רוח משחית׃

2 ושלחתי לבבל זרים וזרוה ויבקקו את־ארצה כי־היו עליה מסביב ביום רעה׃

3 אל־ידרך [כ= ידרך] [ק= זז] הדרך קשתו ואל־יתעל בסרינו ואל־תחמלו אל־בחריה החרימו כל־צבאה׃

4 ונפלו חללים בארץ כשדים ומדקרים בחוצותיה׃

5 כי לא־אלמן ישראל ויהודה מאלהיו מיהוה צבאות כי ארצם מלאה אשם מקדוש ישראל׃

6 נסו מתוך בבל ומלטו איש נפשו אל־תדמו בעונה כי עת נקמה היא ליהוה גמול הוא משלם לה׃

7 כוס־זהב בבל ביד־יהוה משכרת כל־הארץ מיינה שתו גוים על־כן יתהללו גוים׃

8 פתאם נפלה בבל ותשבר הילילו עליה קחו צרי למכאובה אולי תרפא׃

9 [כ= רפאנו] [ק= רפינו] את־בבל ולא נרפתה עזבוה ונלך איש לארצו כי־נגע אל־השמים משפטה ונשא עד־שחקים׃

10 הוציא יהוה את־צדקתינו באו ונספרה בציון את־מעשה יהוה אלהינו׃

11 הברו החצים מלאו השלטים העיר יהוה את־רוח מלכי מדי כי־על־בבל מזמתו להשחיתה כי־נקמת יהוה היא נקמת היכלו׃

12 אל־חומת בבל שאו־נס החזיקו המשמר הקימו שמרים הכינו הארבים כי גם־זםם יהוה גם־עשה את אשר־דבר אל־ישבי בבל׃

13 [כ= שכנתי] [ק= שכנת] על־מים רבים רבת אוצרת בא קצך אמת בצעך׃

14 נשבע יהוה צבאות בנפשו כי אם־מלאתיך אדם כילק וענו עליך הידד׃ ס

15 עשה ארץ בכחו מכין תבל בחכמתו ובתבונתו נטה שמים׃

16 לקול תתו המון מים בשמים ויעל נשאים מקצה־ארץ ברקים למטר עשה ויצא רוח מאצרתיו׃

17 נבער כל־אדם מדעת הביש כל־צרף מפסל כי שקר נסכו ולא־רוח בם׃

18 הבל המה מעשה תעתעים בעת פקדתם יאבדו׃

19 לא־כאלה חלק יעקוב כי־יוצר הכל הוא ושבט נחלתו יהוה צבאות שמו׃ ס

20 מפץ־אתה לי כלי מלחמה ונפצתי בך גוים והשחתי בך ממלכות׃

21 ונפצתי בך סוס ורכבו ונפצתי בך רכב ורכבו׃

22 ונפצתי בך איש ואשה ונפצתי בך זקן ונער ונפצתי בך בחור ובתולה׃

23 ונפצתי בך רעה ועדרו ונפצתי בך אכר וצמדו ונפצתי בך פחות וסגנים׃

24 ושלמתי לבבל ולכל יושבי כשדים את כל־רעתם אשר־עשו בציון לעיניכם נאם יהוה׃ ס

25 הנני אליך הר המשחית נאם־יהוה המשחית את־כל־הארץ ונטיתי את־ידי עליך וגלגלתיך מן־הסלעים ונתתיך להר שרפה׃

26 ולא־יקחו ממך אבן לפנה ואבן למוסדות כי־שממות עולם תהיה נאם־יהוה׃

27 שאו־נס בארץ תקעו שופר בגוים קדשו עליה גוים השמיעו עליה ממלכות אררט מני ואשכנז פקדו עליה טפסר העלו־סוס כילק סמר׃

28 קדשו עליה גוים את־מלכי מדי את־פחותיה ואת־כל־סגניה ואת כל־ארץ ממשלתו׃

29 ותרעש הארץ ותחל כי קמה על־בבל מחשבות יהוה לשום את־ארץ בבל לשמה מאין יושב׃

30 חדלו גבורי בבל להלחם ישבו במצדות נשתה גבורתם היו לנשים הציתו משכנתיה נשברו בריחיה׃

31 רץ לקראת־רץ ירוץ ומגיד לקראת מגיד להגיד למלך בבל כי־נלכדה עירו מקצה׃

32 והמעברות נתפשו ואת־האגמים שרפו באש ואנשי המלחמה נבהלו׃ ס

33 כי כה אמר יהוה צבאות אלהי ישראל בת־בבל כגרן עת הדריכה עוד מעט ובאה עת־הקציר לה׃

34 [כ= אכלנו] [ק= אכלני] [כ= הממנו] [ק= הממני] נבוכדראצר מלך בבל [כ= הציגנו] [ק= הציגני] כלי ריק [כ= בלענו] [ק= בלעני] כתנין מלא כרשו מעדני [כ= הדיחנו] [ק= הדיחני]׃

35 חמסי ושארי על־בבל תאמר ישבת ציון ודמי אל־ישבי כשדים תאמר ירושלם׃ ס

36 לכן כה אמר יהוה הנני־רב את־ריבך ונקמתי את־נקמתך והחרבתי את־ימה והבשתי את־מקורה׃

37 והיתה בבל לגלים מעון־תנים שמה ושרקה מאין יושב׃

38 יחדו ככפרים ישאגו נערו כגורי אריות׃

39 בחםם אשית את־משתיהם והשכרתים למען יעלזו וישנו שנת־עולם ולא יקיצו נאם יהוה׃

40 אורידם ככרים לטבוח כאילים עם־עתודים׃

41 איך נלכדה ששך ותתפש תהלת כל־הארץ איך היתה לשמה בבל בגוים׃

42 עלה על־בבל הים בהמון גליו נכסתה׃

43 היו עריה לשמה ארץ ציה וערבה ארץ לא־ישב בהן כל־איש ולא־יעבר בהן בן־אדם׃

44 ופקדתי על־בל בבבל והצאתי את־בלעו מפיו ולא־ינהרו אליו עוד גוים גם־חומת בבל נפלה׃

45 צאו מתוכה עמי ומלטו איש את־נפשו מחרון אף־יהוה׃

46 ופן־ירך לבבכם ותיראו בשמועה הנשמעת בארץ ובא בשנה השמועה ואחריו בשנה השמועה וחמס בארץ ומשל על־משל׃

47 לכן הנה ימים באים ופקדתי על־פסילי בבל וכל־ארצה תבוש וכל־חלליה יפלו בתוכה׃

48 ורננו על־בבל שמים וארץ וכל אשר בהם כי מצפון יבוא־לה השודדים נאם־יהוה׃

49 גם־בבל לנפל חללי ישראל גם־לבבל נפלו חללי כל־הארץ׃

50 פלטים מחרב הלכו אל־תעמדו זכרו מרחוק את־יהוה וירושלם תעלה על־לבבכם׃

51 בשנו כי־שמענו חרפה כסתה כלמה פנינו כי באו זרים על־מקדשי בית יהוה׃ ס

52 לכן הנה־ימים באים נאם־יהוה ופקדתי על־פסיליה ובכל־ארצה יאנק חלל׃

53 כי־תעלה בבל השמים וכי תבצר מרום עזה מאתי יבאו שדדים לה נאם־יהוה׃ ס

54 קול זעקה מבבל ושבר גדול מארץ כשדים׃

55 כי־שדד יהוה את־בבל ואבד ממנה קול גדול והמו גליהם כמים רבים נתן שאון קולם׃

56 כי בא עליה על־בבל שודד ונלכדו גבוריה חתתה קשתותם כי אל גמלות יהוה שלם ישלם׃

57 והשכרתי שריה וחכמיה פחותיה וסגניה וגבוריה וישנו שנת־עולם ולא יקיצו נאם־המלך יהוה צבאות שמו׃ ס

58 כה־אמר יהוה צבאות חמות בבל הרחבה ערער תתערער ושעריה הגבהים באש יצתו ויגעו עמים בדי־ריק ולאמים בדי־אש ויעפו׃ ס

59 הדבר אשר־צוה ירמיהו הנביא את־שריה בן־נריה בן־מחסיה בלכתו את־צדקיהו מלך־יהודה בבל בשנת הרבעית למלכו ושריה שר מנוחה׃

60 ויכתב ירמיהו את כל־הרעה אשר־תבוא אל־בבל אל־ספר אחד את כל־הדברים האלה הכתבים אל־בבל׃

61 ויאמר ירמיהו אל־שריה כבאך בבל וראית וקראת את כל־הדברים האלה׃

62 ואמרת יהוה אתה דברת אל־המקום הזה להכריתו לבלתי היות־בו יושב למאדם ועד־בהמה כי־שממות עולם תהיה׃

63 והיה ככלתך לקרא את־הספר הזה תקשר עליו אבן והשלכתו אל־תוך פרת׃

64 ואמרת ככה תשקע בבל ולא־תקום מפני הרעה אשר אנכי מביא עליה ויעפו עד־הנה דברי ירמיהו׃ ס

   

Ze Swedenborgových děl

 

Apocalypse Explained # 510

Prostudujte si tuto pasáž

  
/ 1232  
  

510. And as it were a great mountain burning with fire, signifies the love of self, and of self-intelligence therefrom. This is evident from the signification of "a mountain burning with fire," as being the love of self and the love of self-intelligence therefrom. This love is signified by such a mountain, because a "mountain" in the Word signifies love in both senses, namely heavenly love and infernal love (See above, n. 405); likewise "fire" (See also above, n. 504); and here the evil who are to be separated from the good and cast into hell are treated of, and with such every truth is turned by that love into falsity. This effect, arising from "casting that mountain into the sea," is described in what follows; for "that mountain cast into the sea, so that the third part of the sea became blood," signifies that everything in the natural man became falsity of evil. From this it can be seen that "a great mountain burning with fire" signifies the love of self and the love of self-intelligence therefrom. All self-intelligence is from the love of self.

[2] "Mountain" means love in both senses, because the angels of the third heaven, who are in celestial love, dwell upon mountains in the spiritual world; so when a "mountain" is mentioned, that heaven is meant, and according to the ideas of angelic thought, which are abstracted from persons and places, that which constitutes heaven is meant, that is, celestial love. But in the contrary sense "mountain" signifies the love of self, because they who are in the love of self have a constant desire to go up mountains, to make themselves equal to those who are in the third heaven. Because they dwell upon this in their fancy, it is also the object of their endeavor when they are out of the hells; this is why a "mountain" in the contrary sense signifies the love of self. In a word, those who are in the love of self are always aspiring after high things, so after death, when all the states of the love are changed into things correspondent, in their fancy they mount aloft, believing themselves, while in the fancy, to be upon high mountains, and yet bodily they are in the hells. This is why those who are of Babylon, who are in such love of self as to wish to rule not only over all the earth but also over the heavens, are called "mountains," and are said "to sit upon a mountain" and "to ascend above the heights of the cloud." As in Jeremiah:

Behold, I am against thee, O destroying mountain, destroying the whole earth; and I will stretch out My hand against thee, to roll thee down from the rocks and make thee a mountain of burning (Jeremiah 51:25).

In Isaiah:

Thou hast said in thy heart, I will ascend into the heavens, I will exalt my throne above the stars of God; and I will sit on the mount of the congregation; I will ascend above the heights of the cloud; I will become like the Most High: yet thou shalt be cast down to hell (Isaiah 14:13-15).

This is said of Babylon.

  
/ 1232  
  

Thanks to the Swedenborg Foundation for their permission to use this translation.