¹ הדבר אשר היה אל־ירמיהו מאת יהוה לאמר׃

² כה־אמר יהוה אלהי ישראל לאמר כתב־לך את כל־הדברים אשר־דברתי אליך אל־ספר׃

³ כי הנה ימים באים נאם־יהוה ושבתי את־שבות עמי ישראל ויהודה אמר יהוה והשבתים אל־הארץ אשר־נתתי לאבותם וירשוה׃ ף

⁴ ואלה הדברים אשר דבר יהוה אל־ישראל ואל־יהודה׃

⁵ כי־כה אמר יהוה קול חרדה שמענו פחד ואין שלום׃

⁶ שאלו־נא וראו אם־ילד זכר מדוע ראיתי כל־גבר ידיו על־חלציו כיולדה ונהפכו כל־פנים לירקון׃

⁷ הוי כי גדול היום ההוא מאין כמהו ועת־צרה היא ליעקב וממנה יושע׃

⁸ והיה ביום ההוא נאם יהוה צבאות אשבר עלו מעל צוארך ומוסרותיך אנתק ולא־יעבדו־בו עוד זרים׃

⁹ ועבדו את יהוה אלהיהם ואת דוד מלכם אשר אקים להם׃ ס

¹⁰ ואתה אל־תירא עבדי יעקב נאם־יהוה ואל־תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת־זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאןן ואין מחריד׃

¹¹ כי־אתך אני נאם־יהוה להושיעך כי אעשה כלה בכל־הגוים אשר הפצותיך שם אך אתך לא־אעשה כלה ויסרתיך למשפט ונקה לא אנקך׃ ף

¹² כי כה אמר יהוה אנוש לשברך נחלה מכתך׃

¹³ אין־דן דינך למזור רפאות תעלה אין לך׃

¹⁴ כל־מאהביך שכחוך אותך לא ידרשו כי מכת אויב הכיתיך מוסר אכזרי על רב עונך עצמו חטאתיך׃

¹⁵ מה־תזעק על־שברך אנוש מכאבך על רב עונך עצמו חטאתיך עשיתי אלה לך׃

¹⁶ לכן כל־אכליך יאכלו וכל־צריך כלם בשבי ילכו והיו שאסיך למשסה וכל־בזזיך אתן לבז׃

¹⁷ כי אעלה ארכה לך וממכותיך ארפאך נאם־יהוה כי נדחה קראו לך ציון היא דרש אין לה׃ ס

¹⁸ כה אמר יהוה הנני־שב שבות אהלי יעקוב ומשכנתיו ארחם ונבנתה עיר על־תלה וארמון על־משפטו ישב׃

¹⁹ ויצא מהם תודה וקול משחקים והרבתים ולא ימעטו והכבדתים ולא יצערו׃

²⁰ והיו בניו כקדם ועדתו לפני תכון ופקדתי על כל־לחציו׃

²¹ והיה אדירו ממנו ומשלו מקרבו יצא והקרבתיו ונגש אלי כי מי הוא־זה ערב את־לבו לגשת אלי נאם־יהוה׃

²² והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים׃ ס

²³ הנה סערת יהוה חמה יצאה סער מתגורר על ראש רשעים יחול׃

²⁴ לא ישוב חרון אף־יהוה עד־עשתו ועד־הקימו מזמות לבו באחרית הימים תתבוננו בה׃

¹ אשר היה דבר־יהוה אל־ירמיהו על־דברי הבצרות׃

² אבלה יהודה ושעריה אמללו קדרו לארץ וצוחת ירושלם עלתה׃

³ ואדריהם שלחו [כ= צעוריהם] [ק= צעיריהם] למים באו על־גבים לא־מצאו מים שבו כליהם ריקם בשו והכלמו וחפו ראשם׃

⁴ בעבור האדמה חתה כי לא־היה גשם בארץ בשו אכרים חפו ראשם׃

⁵ כי גם־אילת בשדה ילדה ועזוב כי לא־היה דשא׃

⁶ ופראים עמדו על־שפים שאפו רוח כתנים כלו עיניהם כי־אין עשב׃

⁷ אם־עונינו ענו בנו יהוה עשה למען שמך כי־רבו משובתינו לך חטאנו׃

⁸ מקוה ישראל מושיעו בעת צרה למה תהיה כגר בארץ וכארח נטה ללון׃

⁹ למה תהיה כאיש נדהם כגבור לא־יוכל להושיע ואתה בקרבנו יהוה ושמך עלינו נקרא אל־תנחנו׃ ס

¹⁰ כה־אמר יהוה לעם הזה כן אהבו לנוע רגליהם לא חשכו ויהוה לא רצם עתה יזכר עונם ויפקד חטאתם׃ ס

¹¹ ויאמר יהוה אלי אל־תתפלל בעד־העם הזה לטובה׃

¹² כי יצמו אינני שמע אל־רנתם וכי יעלו עלה ומנחה אינני רצם כי בחרב וברעב ובדבר אנכי מכלה אותם׃ ס

¹³ ואמר אהה אדני יהוה הנה הנבאים אמרים להם לא־תראו חרב ורעב לא־יהיה לכם כי־שלום אמת אתן לכם במקום הזה׃ ס

¹⁴ ויאמר יהוה אלי שקר הנבאים נבאים בשמי לא שלחתים ולא צויתים ולא דברתי אליהם חזון שקר וקסם [כ= ואלול] [ק= ואליל] [כ= ותרמות] [ק= ותרמית] לבם המה מתנבאים לכם׃ ס

¹⁵ לכן כה־אמר יהוה על־הנבאים הנבאים בשמי ואני לא־שלחתים והמה אמרים חרב ורעב לא יהיה בארץ הזאת בחרב וברעב יתמו הנבאים ההמה׃

¹⁶ והעם אשר־המה נבאים להם יהיו משלכים בחצות ירושלם מפני הרעב והחרב ואין מקבר להמה המה נשיהם ובניהם ובנתיהם ושפכתי עליהם את־רעתם׃

¹⁷ ואמרת אליהם את־הדבר הזה תרדנה עיני דמעה לילה ויוםם ואל־תדמינה כי שבר גדול נשברה בתולת בת־עמי מכה נחלה מאד׃

¹⁸ אם־יצאתי השדה והנה חללי־חרב ואם באתי העיר והנה תחלואי רעב כי־גם־נביא גם־כהן סחרו אל־ארץ ולא ידעו׃ ס

¹⁹ המאס מאסת את־יהודה אם־בציון געלה נפשך מדוע הכיתנו ואין לנו מרפא קוה לשלום ואין טוב ולעת מרפא והנה בעתה׃

²⁰ ידענו יהוה רשענו עון אבותינו כי חטאנו לך׃

²¹ אל־תנאץ למען שמך אל־תנבל כסא כבודך זכר אל־תפר בריתך אתנו׃

²² היש בהבלי הגוים מגשמים ואם־השמים יתנו רבבים הלא אתה־הוא יהוה אלהינו ונקוה־לך כי־אתה עשית את־כל־אלה׃ ף