Bible

 

Shmuel A 14

Studie

   

1 ויהי היום ויאמר יונתן בן־שאול אל־הנער נשא כליו לכה ונעברה אל־מצב פלשתים אשר מעבר הלז ולאביו לא הגיד׃

2 ושאול יושב בקצה הגבעה תחת הרמון אשר במגרון והעם אשר עמו כשש מאות איש׃

3 ואחיה בן־אחטוב אחי איכבוד בן־פינחס בן־עלי כהן יהוה בשלו נשא אפוד והעם לא ידע כי הלך יונתן׃

4 ובין המעברות אשר בקש יונתן לעבר על־מצב פלשתים שן־הסלע מהעבר מזה ושן־הסלע מהעבר מזה ושם האחד בוץץ ושם האחד סנה׃

5 השן האחד מצוק מצפון מול מכמש והאחד מנגב מול גבע׃ ס

6 ויאמר יהונתן אל־הנער נשא כליו לכה ונעברה אל־מצב הערלים האלה אולי יעשה יהוה לנו כי אין ליהוה מעצור להושיע ברב או במעט׃

7 ויאמר לו נשא כליו עשה כל־אשר בלבבך נטה לך הנני עמך כלבבך׃ ס

8 ויאמר יהונתן הנה אנחנו עברים אל־האנשים ונגלינו אליהם׃

9 אם־כה יאמרו אלינו דמו* עד־הגיענו אליכם ועמדנו תחתינו ולא נעלה אליהם׃

10 ואם־כה יאמרו עלו עלינו ועלינו כי־נתנם יהוה בידנו וזה־לנו האות׃

11 ויגלו שניהם אל־מצב פלשתים ויאמרו פלשתים הנה עברים יצאים מן־החרים אשר התחבאו־שם׃

12 ויענו אנשי המצבה את־יונתן ואת־נשא כליו ויאמרו עלו אלינו ונודיעה אתכם דבר ף ויאמר יונתן אל־נשא כליו עלה אחרי כי־נתנם יהוה ביד ישראל׃

13 ויעל יונתן על־ידיו ועל־רגליו ונשא כליו אחריו ויפלו לפני יונתן ונשא כליו ממותת אחריו׃

14 ותהי המכה הראשנה אשר הכה יונתן ונשא כליו כעשרים איש כבחצי מענה צמד שדה׃

15 ותהי חרדה במחנה בשדה ובכל־העם המצב והמשחית חרדו גם־המה ותרגז הארץ ותהי לחרדת אלהים׃

16 ויראו הצפים לשאול בגבעת בנימן והנה ההמון נמוג וילך והלם׃ ף

17 ויאמר שאול לעם אשר אתו פקדו־נא וראו מי הלך מעמנו ויפקדו והנה אין יונתן ונשא כליו׃

18 ויאמר שאול לאחיה הגישה ארון האלהים כי־היה ארון האלהים ביום ההוא ובני ישראל׃

19 ויהי עד דבר שאול אל־הכהן וההמון אשר במחנה פלשתים וילך הלוך ורב ף ויאמר שאול אל־הכהן אסף ידך׃

20 ויזעק שאול וכל־העם אשר אתו ויבאו עד־המלחמה והנה היתה חרב איש ברעהו מהומה גדולה מאד׃

21 והעברים היו לפלשתים כאתמול שלשום אשר עלו עםם במחנה סביב וגם־המה להיות עם־ישראל אשר עם־שאול ויונתן׃

22 וכל איש ישראל המתחבאים בהר־אפרים שמעו כי־נסו פלשתים וידבקו גם־המה אחריהם במלחמה׃

23 ויושע יהוה ביום ההוא את־ישראל והמלחמה עברה את־בית און׃

24 ואיש־ישראל נגש ביום ההוא ויאל שאול את־העם לאמר ארור האיש אשר־יאכל לחם עד־הערב ונקמתי מאיבי ולא טעם כל־העם לחם׃ ס

25 וכל־הארץ באו ביער ויהי דבש על־פני השדה׃

26 ויבא העם אל־היער והנה הלך דבש ואין־משיג ידו אל־פיו כי־ירא העם את־השבעה׃

27 ויונתן לא־שמע בהשביע אביו את־העם וישלח את־קצה המטה אשר בידו ויטבל אותה ביערת הדבש וישב ידו אל־פיו [כ= ותראנה] [ק= ותארנה] עיניו׃

28 ויען איש מהעם ויאמר השבע השביע אביך את־העם לאמר ארור האיש אשר־יאכל לחם היום ויעף העם׃

29 ויאמר יונתן עכר אבי את־הארץ ראו־נא כי־ארו עיני כי טעמתי מעט דבש הזה׃

30 אף כי לוא אכל אכל היום העם משלל איביו אשר מצא כי עתה לא־רבתה מכה בפלשתים׃

31 ויכו ביום ההוא בפלשתים ממכמש אילנה ויעף העם מאד׃

32 [כ= ויעש] [ק= ויעט] העם אל־[כ= שלל] [ק= השלל] ויקחו צאן ובקר ובני בקר וישחטו־ארצה ויאכל העם על־הדם׃

33 ויגידו לשאול לאמר הנה העם חטאים ליהוה לאכל על־הדם ויאמר בגדתם גלו־אלי היום אבן גדולה׃

34 ויאמר שאול פצו בעם ואמרתם להם הגישו אלי איש שורו ואיש שיהו ושחטתם בזה ואכלתם ולא־תחטאו ליהוה לאכל אל־הדם ויגשו כל־העם איש שורו בידו הלילה וישחטו־שם׃

35 ויבן שאול מזבח ליהוה אתו החל לבנות מזבח ליהוה׃ ף

36 ויאמר שאול נרדה אחרי פלשתים לילה ונבזה בהם עד־אור הבקר ולא־נשאר בהם איש ויאמרו כל־הטוב בעיניך עשה ס ויאמר הכהן נקרבה הלם אל־האלהים׃

37 וישאל שאול באלהים הארד אחרי פלשתים התתנם ביד ישראל ולא ענהו ביום ההוא׃

38 ויאמר שאול גשו הלם כל פנות העם ודעו וראו במה היתה החטאת הזאת היום׃

39 כי חי־יהוה המושיע את־ישראל כי אם־ישנו ביונתן בני כי מות ימות ואין ענהו מכל־העם׃

40 ויאמר אל־כל־ישראל אתם תהיו לעבר אחד ואני ויונתן בני נהיה לעבר אחד ויאמרו העם אל־שאול הטוב בעיניך עשה׃ ס

41 ויאמר שאול אל־יהוה אלהי ישראל הבה תמים וילכד יונתן ושאול והעם יצאו׃

42 ויאמר שאול הפילו ביני ובין יונתן בני וילכד יונתן׃

43 ויאמר שאול אל־יונתן הגידה לי מה עשיתה ויגד־לו יונתן ויאמר טעם טעמתי בקצה המטה אשר־בידי מעט דבש הנני אמות׃

44 ויאמר שאול כה־יעשה אלהים וכה יוסף כי־מות תמות יונתן׃

45 ויאמר העם אל־שאול היונתן ימות אשר עשה הישועה הגדולה הזאת בישראל חלילה חי־יהוה אם־יפל משערת ראשו ארצה כי־עם־אלהים עשה היום הזה ויפדו העם את־יונתן ולא־מת׃ ס

46 ויעל שאול מאחרי פלשתים ופלשתים הלכו למקוםם׃

47 ושאול לכד המלוכה על־ישראל וילחם סביב בכל־איביו במואב ובבני־עמון ובאדום ובמלכי צובה ובפלשתים ובכל אשר־יפנה ירשיע׃

48 ויעש חיל ויך את־עמלק ויצל את־ישראל מיד שסהו׃ ס

49 ויהיו בני שאול יונתן וישוי ומלכי־שוע ושם שתי בנתיו שם הבכירה מרב ושם הקטנה מיכל׃

50 ושם אשת שאול אחינעם בת־אחימעץ ושם שר־צבאו אבינר בן־נר דוד שאול׃

51 וקיש אבי־שאול ונר אבי־אבנר בן־אביאל׃ ס

52 ותהי המלחמה חזקה על־פלשתים כל ימי שאול וראה שאול כל־איש גבור וכל־בן־חיל ויאספהו אליו׃ ס

   

Komentář

 

Stone

  

Stones in the Bible in general represent truths, or things we know concerning the Lord and what He wants from us and for us in life. This is why the people of Israel built altars of stone, and is also why stoning was a principal form of capital punishment (using truth to destroy falsity, or in the negative sense using falsity to destroy truth). It is also why precious stones are described in such detail on Aaron's breastplate and ephod, and also in the New Jerusalem in Revelation; precious stones represent true ideas directly from the Lord with the various colors showing various forms of love. Stones are not alone in representing truth, of course -- it sometimes seems that almost everything in the Bible represents either true ideas or desires for good. But that makes sense, since our thoughts and our desires together are everything we are in life, and the interplay between them is what life is all about. The many ways they are represented in the Bible reflect the incredible variety in our feelings and thoughts, though we can only distantly understand how those representations work. In the case of stones, in their weight, strength and permanence they tend to represent true ideas that come from a desire for good, the understanding we can have if we are truly good and loving -- and in the highest sense the exalted ideas that come from the Lord's love. Those ideas are ones that are not easily moved or changed, and make wonderful foundations for the things we want to build in our spiritual lives.