¹ ויהי בעת ההוא וירד יהודה מאת אחיו ויט עד־איש עדלמי ושמו חירה׃

² וירא־שם יהודה בת־איש כנעני ושמו שוע ויקחה ויבא אליה׃

³ ותהר ותלד בן ויקרא את־שמו ער׃

⁴ ותהר עוד ותלד בן ותקרא את־שמו אוןן׃

⁵ ותסף עוד ותלד בן ותקרא את־שמו שלה והיה בכזיב בלדתה אתו׃

⁶ ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר׃

⁷ ויהי ער בכור יהודה רע בעיני יהוה וימתהו יהוה׃

⁸ ויאמר יהודה לאוןן בא אל־אשת אחיך ויבם אתה והקם זרע לאחיך׃

⁹ וידע אוןן כי לא לו יהיה הזרע והיה אם־בא אל־אשת אחיו ושחת ארצה לבלתי נתן־זרע לאחיו׃

¹⁰ וירע בעיני יהוה אשר עשה וימת גם־אתו׃

¹¹ ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית־אביך עד־יגדל שלה בני כי אמר פן־ימות גם־הוא כאחיו ותלך תמר ותשב בית אביה׃

¹² וירבו הימים ותמת בת־שוע אשת־יהודה וינחם יהודה ויעל על־גזזי צאנו הוא וחירה רעהו העדלמי תמנתה׃

¹³ ויגד לתמר לאמר הנה חמיך עלה תמנתה לגז צאנו׃

¹⁴ ותסר בגדי אלמנותה מעליה ותכס בצעיף ותתעלף ותשב בפתח עינים אשר על־דרך תמנתה כי ראתה כי־גדל שלה והוא לא־נתנה לו לאשה׃

¹⁵ ויראה יהודה ויחשבה לזונה כי כסתה פניה׃

¹⁶ ויט אליה אל־הדרך ויאמר הבה־נא אבוא אליך כי לא ידע כי כלתו הוא ותאמר מה־תתן־לי כי תבוא אלי׃

¹⁷ ויאמר אנכי אשלח גדי־עזים מן־הצאן ותאמר אם־תתן ערבון עד שלחך׃

¹⁸ ויאמר מה הערבון אשר אתן־לך ותאמר חתמך ופתילך ומטך אשר בידך ויתן־לה ויבא אליה ותהר לו׃

¹⁹ ותקם ותלך ותסר צעיפה מעליה ותלבש בגדי אלמנותה׃

²⁰ וישלח יהודה את־גדי העזים ביד רעהו העדלמי לקחת הערבון מיד האשה ולא מצאה׃

²¹ וישאל את־אנשי מקמה לאמר איה הקדשה הוא בעינים על־הדרך ויאמרו לא־היתה בזה קדשה׃

²² וישב אל־יהודה ויאמר לא מצאתיה וגם אנשי המקום אמרו לא־היתה בזה קדשה׃

²³ ויאמר יהודה תקח־לה פן נהיה לבוז הנה שלחתי הגדי הזה ואתה לא מצאתה׃

²⁴ ויהי כמשלש חדשים ויגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים ויאמר יהודה הוציאוה ותשרף׃

²⁵ הוא מוצאת והיא שלחה אל־חמיה לאמר לאיש אשר־אלה לו אנכי הרה ותאמר הכר־נא למי החתמת והפתילים והמטה האלה׃

²⁶ ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי־על־כן לא־נתתיה לשלה בני ולא־יסף עוד לדעתה׃

²⁷ ויהי בעת לדתה והנה תאומים בבטנה׃

²⁸ ויהי בלדתה ויתן־יד ותקח המילדת ותקשר על־ידו שני לאמר זה יצא ראשנה׃

²⁹ ויהי כמשיב ידו והנה יצא אחיו ותאמר מה־פרצת עליך פרץ ויקרא שמו פרץ׃

³⁰ ואחר יצא אחיו אשר על־ידו השני ויקרא שמו זרח׃ ס

¹ ויהי אחרי־כן ולאבשלום בן־דוד אחות יפה ושמה תמר ויאהבה אמנון בן־דוד׃

² ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחתו כי בתולה היא ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה׃

³ ולאמנון רע ושמו יונדב בן־שמעה אחי דוד ויונדב איש חכם מאד׃

⁴ ויאמר לו מדוע אתה ככה דל בן־המלך בבקר בבקר הלוא תגיד לי ויאמר לו אמנון את־תמר אחות אבשלם אחי אני אהב׃

⁵ ויאמר לו יהונדב שכב על־משכבך והתחל ובא אביך לראותך ואמרת אליו תבא נא תמר אחותי ותברני לחם ועשתה לעיני את־הבריה למען אשר אראה ואכלתי מידה׃

⁶ וישכב אמנון ויתחל ויבא המלך לראתו ויאמר אמנון אל־המלך תבוא־נא תמר אחתי ותלבב לעיני שתי לבבות ואברה מידה׃

⁷ וישלח דוד אל־תמר הביתה לאמר לכי נא בית אמנון אחיך ועשי־לו הבריה׃

⁸ ותלך תמר בית אמנון אחיה והוא שכב ותקח את־הבצק [כ= ותלוש] [ק= ותלש] ותלבב לעיניו ותבשל את־הלבבות׃

⁹ ותקח את־המשרת ותצק לפניו וימאן לאכול ויאמר אמנון הוציאו כל־איש מעלי ויצאו כל־איש מעליו׃

¹⁰ ויאמר אמנון אל־תמר הביאי הבריה החדר ואברה מידך ותקח תמר את־הלבבות אשר עשתה ותבא לאמנון אחיה החדרה׃

¹¹ ותגש אליו לאכל ויחזק־בה ויאמר לה בואי שכבי עמי אחותי׃

¹² ותאמר לו אל־אחי אל־תענני כי לא־יעשה כן בישראל אל־תעשה את־הנבלה הזאת׃

¹³ ואני אנה אוליך את־חרפתי ואתה תהיה כאחד הנבלים בישראל ועתה דבר־נא אל־המלך כי לא ימנעני ממך׃

¹⁴ ולא אבה לשמע בקולה ויחזק ממנה ויענה וישכב אתה׃

¹⁵ וישנאה אמנון שנאה גדולה מאד כי גדולה השנאה אשר שנאה מאהבה אשר אהבה ויאמר־לה אמנון קומי לכי׃

¹⁶ ותאמר לו אל־אודת הרעה הגדולה הזאת מאחרת אשר־עשית עמי לשלחני ולא אבה לשמע לה׃

¹⁷ ויקרא את־נערו משרתו ויאמר שלחו־נא את־זאת מעלי החוצה ונעל הדלת אחריה׃

¹⁸ ועליה כתנת פסים כי כן תלבשן בנות־המלך הבתולת מעילים ויצא אותה משרתו החוץ ונעל הדלת אחריה׃

¹⁹ ותקח תמר אפר על־ראשה וכתנת הפסים אשר עליה קרעה ותשם ידה על־ראשה ותלך הלוך וזעקה׃

²⁰ ויאמר אליה אבשלום אחיה האמינון אחיך היה עמך ועתה אחותי החרישי אחיך הוא אל־תשיתי את־לבך לדבר הזה ותשב תמר ושממה בית אבשלום אחיה׃

²¹ והמלך דוד שמע את כל־הדברים האלה ויחר לו מאד׃

²² ולא־דבר אבשלום עם־אמנון למרע ועד־טוב כי־שנא אבשלום את־אמנון על־דבר אשר ענה את תמר אחתו׃ ף

²³ ויהי לשנתים ימים ויהיו גזזים לאבשלום בבעל חצור אשר עם־אפרים ויקרא אבשלום לכל־בני המלך׃

²⁴ ויבא אבשלום אל־המלך ויאמר הנה־נא גזזים לעבדך ילך־נא המלך ועבדיו עם־עבדך׃

²⁵ ויאמר המלך אל־אבשלום אל־בני אל־נא נלך כלנו ולא נכבד עליך ויפרץ־בו ולא־אבה ללכת ויברכהו׃

²⁶ ויאמר אבשלום ולא ילך־נא אתנו אמנון אחי ויאמר לו המלך למה ילך עמך׃

²⁷ ויפרץ־בו אבשלום וישלח אתו את־אמנון ואת כל־בני המלך׃ ס

²⁸ ויצו אבשלום את־נעריו לאמר ראו נא כטוב לב־אמנון ביין ואמרתי אליכם הכו את־אמנון והמתם אתו אל־תיראו הלוא כי אנכי צויתי אתכם חזקו והיו לבני־חיל׃

²⁹ ויעשו נערי אבשלום לאמנון כאשר צוה אבשלום ויקמו כל־בני המלך וירכבו איש על־פרדו וינסו׃

³⁰ ויהי המה בדרך והשמעה באה אל־דוד לאמר הכה אבשלום את־כל־בני המלך ולא־נותר מהם אחד׃ ס

³¹ ויקם המלך ויקרע את־בגדיו וישכב ארצה וכל־עבדיו נצבים קרעי בגדים׃ ס

³² ויען יונדב בן־שמעה אחי־דוד ויאמר אל־יאמר אדני את כל־הנערים בני־המלך המיתו כי־אמנון לבדו מת כי־על־פי אבשלום היתה שומה מיום ענתו את תמר אחתו׃

³³ ועתה אל־ישם אדני המלך אל־לבו דבר לאמר כל־בני המלך מתו כי־אם־אמנון לבדו מת׃ ף

³⁴ ויברח אבשלום וישא הנער הצפה את־[כ= עינו] [ק= עיניו] וירא והנה עם־רב הלכים מדרך אחריו מצד ההר׃

³⁵ ויאמר יונדב אל־המלך הנה בני־המלך באו כדבר עבדך כן היה׃

³⁶ ויהי ככלתו לדבר והנה בני־המלך באו וישאו קולם ויבכו וגם־המלך וכל־עבדיו בכו בכי גדול מאד׃

³⁷ ואבשלום ברח וילך אל־תלמי בן־[כ= עמיחור] [ק= עמיהוד] מלך גשור ויתאבל על־בנו כל־הימים׃

³⁸ ואבשלום ברח וילך גשור ויהי־שם שלש שנים׃

³⁹ ותכל דוד המלך לצאת אל־אבשלום כי־נחם על־אמנון כי־מת׃ ס