Novum Christianitatis Studium Bibrum

Bibliorum

 

Bereshit 19

Study

   

1 ויבאו שני המלאכים סדמה בערב ולוט ישב בשער־סדם וירא־לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה׃

2 ויאמר הנה נא־אדני סורו נא אל־בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם והשכמתם והלכתם לדרככם ויאמרו לא כי ברחוב נלין׃

3 ויפצר־בם מאד ויסרו אליו ויבאו אל־ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו׃

4 טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדם נסבו על־הבית מנער ועד־זקן כל־העם מקצה׃

5 ויקראו אל־לוט ויאמרו לו איה האנשימ* אשר־באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אתם׃

6 ויצא אלהם לוט הפתחה והדלת סגר אחריו׃

7 ויאמר אל־נא אחי תרעו׃

8 הנה־נא לי שתי בנות אשר לא־ידעו איש אוציאה־נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים האל אל־תעשו דבר כי־על־כן באו בצל קרתי׃

9 ויאמרו גש־הלאה ויאמרו האחד בא־לגור וישפט שפוט עתה נרע לך מהם ויפצרו באיש בלוט מאד ויגשו לשבר הדלת׃

10 וישלחו האנשים את־ידם ויביאו את־לוט אליהם הביתה ואת־הדלת סגרו׃

11 ואת־האנשים אשר־פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד־גדול וילאו למצא הפתח׃

12 ויאמרו* האנשים אל־לוט עד מי־לך פה חתן ובניך ובנתיך וכל אשר־לך בעיר הוצא מן־המקום׃

13 כי־משחתים אנחנו את־המקום הזה כי־גדלה צעקתם את־פני יהוה וישלחנו יהוה לשחתה׃

14 ויצא לוט וידבר אל־חתניו לקחי בנתיו ויאמר קומו צאו מן־המקום הזה כי־משחית יהוה את־העיר ויהי כמצחק בעיני חתניו׃

15 וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את־אשתך ואת־שתי בנתיך הנמצאת פן־תספה בעון העיר׃

16 ויתמהמה ויחזקו* האנשים בידו וביד־אשתו וביד שתי בנתיו בחמלת יהוה עליו ויצאהו וינחהו מחוץ לעיר׃

17 ויהי כהוציאם אתם החוצה ויאמר המלט על־נפשך אל־תביט אחריך ואל־תעמד בכל־הככר ההרה המלט פן־תספה׃

18 ויאמר לוט אלהם אל־נא אדני׃

19 הנה־נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את־נפשי ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן־תדבקני הרעה ומתי׃

20 הנה־נא העיר הזאת קרבה לנוס שמה והיא מצער אמלטה נא שמה הלא מצער הוא ותחי נפשי׃

21 ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את־העיר אשר דברת׃

22 מהר המלט שמה כי לא אוכל לעשות דבר עד־באך שמה על־כן קרא שם־העיר צוער׃

23 השמש יצא על־הארץ ולוט בא צערה׃

24 ויהוה המטיר על־סדם ועל־עמרה גפרית ואש מאת יהוה מן־השמים׃

25 ויהפך את־הערים האל ואת כל־הככר ואת כל־ישבי הערים וצמח האדמה׃

26 ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח׃

27 וישכם אברהם בבקר אל־המקום אשר־עמד שם את־פני יהוה׃

28 וישקף על־פני סדם ועמרה ועל־כל־פני ארץ הככר וירא והנה עלה קיטר הארץ כקיטר הכבשן׃

29 ויהי בשחת אלהים את־ערי הככר ויזכר אלהים את־אברהם וישלח את־לוט מתוך ההפכה בהפך את־הערים אשר־ישב בהן לוט׃

30 ויעל לוט מצוער וישב בהר ושתי בנתיו עמו כי ירא לשבת בצוער וישב במערה הוא ושתי בנתיו׃

31 ותאמר הבכירה אל־הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל־הארץ׃

32 לכה נשקה את־אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע׃

33 ותשקין את־אביהן יין בלילה הוא ותבא הבכירה ותשכב את־אביה ולא־ידע בשכבה ובקומה׃

34 ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל־הצעירה הן־שכבתי אמש את־אבי נשקנו יין גם־הלילה ובאי שכבי עמו ונחיה מאבינו זרע׃

35 ותשקין גם בלילה ההוא את־אביהן יין ותקם הצעירה ותשכב עמו ולא־ידע בשכבה ובקמה׃

36 ותהרין שתי בנות־לוט מאביהן׃

37 ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב הוא אבי־מואב עד־היום׃

38 והצעירה גם־הוא ילדה בן ותקרא שמו בן־עמי הוא אבי בני־עמון עד־היום׃ ס

   

from the Writings of Emanuel Swedenborg

 

Arcana Coelestia #2021

Studere hoc loco

  
/ 10837  
  

2021. For an eternal covenant. That this signifies conjunction with these, is evident from the signification of a “covenant,” as being conjunction (explained before, n. 665, 666, 1023, 1038) and that it is with those who are called his “seed” is evident from its immediately following, and because a “covenant” is spoken of a second time in this verse. The “covenant” first spoken of refers to the union of Jehovah with the Human Essence, and the second mention of a “covenant” refers to the conjunction with those who are the seed. In order that a more distinct idea may be formed concerning the union of the Lord’s Divine Essence with His Human Essence, and concerning the Lord’s conjunction with the human race through the faith of charity, it may be well here and in what follows to call the former Union, but the latter Conjunction. Between the Lord’s Divine Essence and His Human Essence there was a Union; but between the Lord and the human race there is a Conjunction, through the faith of charity, as is evident from the fact that Jehovah or the Lord is Life, and that His Human Essence also was made Life, as shown above, and between Life and Life there is Union. Whereas man is not Life, but a recipient of life, as also has been shown before; and when Life flows into a recipient of life, there is conjunction; for it is adapted to the recipient as is the active to the passive, or as that which is in itself alive to that which is in itself dead, and which lives therefrom. The principal and the instrumental-as they are termed-do indeed appear to be conjoined together as if they were a one, but still they are not a one; for the former is by itself, and the latter is by itself. Man does not live from himself, but the Lord in mercy adjoins man to Himself and thereby causes him to live to eternity; and because the Lord and man are thus distinct, it is called conjunction.

  
/ 10837  
  

Thanks to the Swedenborg Foundation for the permission to use this translation.

©2024 New Christian Bible Study Corporation. All rights reserved. Printed from newchristianbiblestudy.org