Novum Christianitatis Studium Bibrum

Bibliorum

 

Bereshit 18

Study

   

1 וירא אליו יהוה באלני ממרא והוא ישב פתח־האהל כחם היום׃

2 וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו וירא וירץ לקראתם מפתח האהל וישתחו ארצה׃

3 ויאמר אדני אם־נא מצאתי חן בעיניך אל־נא תעבר מעל עבדך׃

4 יקח־נא מעט־מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ׃

5 ואקחה פת־לחם וסעדו לבכם אחר תעברו כי־על־כן עברתם על־עבדכם ויאמרו כן תעשה כאשר דברת׃

6 וימהר אברהם האהלה אל־שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת לושי ועשי עגות׃

7 ואל־הבקר רץ אברהם ויקח בן־בקר רך וטוב ויתן אל־הנער וימהר לעשות אתו׃

8 ויקח חמאה וחלב ובן־הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא־עמד עליהם תחת העץ ויאכלו׃

9 ויאמרו אליו איה שרה אשתך ויאמר הנה באהל׃

10 ויאמר שוב אשוב אליך כעת חיה והנה־בן לשרה אשתך ושרה שמעת פתח האהל והוא אחריו׃

11 ואברהם ושרה זקנים באים בימים חדל להיות לשרה ארח כנשים׃

12 ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה־לי עדנה ואדני זקן׃

13 ויאמר יהוה אל־אברהם למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי׃

14 היפלא מיהוה דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן׃

15 ותכחש שרה לאמר לא צחקתי כי יראה ויאמר לא כי צחקת׃

16 ויקמו משם האנשים וישקפו על־פני סדם ואברהם הלך עםם לשלחם׃

17 ויהוה אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עשה׃

18 ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום ונברכו בו כל גויי הארץ׃

19 כי ידעתיו למען אשר יצוה את־בניו ואת־ביתו אחריו ושמרו דרך יהוה לעשות צדקה ומשפט למען הביא יהוה על־אברהם את אשר־דבר עליו׃

20 ויאמר יהוה זעקת סדם ועמרה כי־רבה וחטאתם כי כבדה מאד׃

21 ארדה־נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה ואם־לא אדעה׃

22 ויפנו משם האנשים וילכו סדמה ואברהם עודנו עמד לפני יהוה׃

23 ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם־רשע׃

24 אולי יש חמשים צדיקם בתוך העיר האף תספה ולא־תשא למקום למען חמשים הצדיקם אשר בקרבה׃

25 חללה לך מעשת כדבר הזה להמית צדיק עם־רשע והיה כצדיק כרשע חללה לך השפט כל־הארץ לא יעשה משפט׃

26 ויאמר יהוה אם־אמצא בסדם חמשים צדיקם בתוך העיר ונשאתי לכל־המקום בעבורם׃

27 ויען אברהם ויאמר הנה־נא הואלתי לדבר אל־אדני ואנכי עפר ואפר׃

28 אולי יחסרון חמשים הצדיקם חמשה התשחית בחמשה את־כל־העיר ויאמר לא אשחית אם־אמצא שם ארבעים וחמשה׃

29 ויסף עוד לדבר אליו ויאמר אולי ימצאון שם ארבעים ויאמר לא אעשה בעבור הארבעים׃

30 ויאמר אל־נא יחר לאדני ואדברה אולי ימצאון שם שלשים ויאמר לא אעשה אם־אמצא שם שלשים׃

31 ויאמר הנה־נא הואלתי לדבר אל־אדני אולי ימצאון שם עשרים ויאמר לא אשחית בעבור העשרים׃

32 ויאמר אל־נא יחר לאדני ואדברה אך־הפעם אולי ימצאון שם עשרה ויאמר לא אשחית בעבור העשרה׃

33 וילך יהוה כאשר כלה לדבר אל־אברהם ואברהם שב למקמו׃

   

from the Writings of Emanuel Swedenborg

 

Arcana Coelestia #2021

Studere hoc loco

  
/ 10837  
  

2021. For an eternal covenant. That this signifies conjunction with these, is evident from the signification of a “covenant,” as being conjunction (explained before, n. 665, 666, 1023, 1038) and that it is with those who are called his “seed” is evident from its immediately following, and because a “covenant” is spoken of a second time in this verse. The “covenant” first spoken of refers to the union of Jehovah with the Human Essence, and the second mention of a “covenant” refers to the conjunction with those who are the seed. In order that a more distinct idea may be formed concerning the union of the Lord’s Divine Essence with His Human Essence, and concerning the Lord’s conjunction with the human race through the faith of charity, it may be well here and in what follows to call the former Union, but the latter Conjunction. Between the Lord’s Divine Essence and His Human Essence there was a Union; but between the Lord and the human race there is a Conjunction, through the faith of charity, as is evident from the fact that Jehovah or the Lord is Life, and that His Human Essence also was made Life, as shown above, and between Life and Life there is Union. Whereas man is not Life, but a recipient of life, as also has been shown before; and when Life flows into a recipient of life, there is conjunction; for it is adapted to the recipient as is the active to the passive, or as that which is in itself alive to that which is in itself dead, and which lives therefrom. The principal and the instrumental-as they are termed-do indeed appear to be conjoined together as if they were a one, but still they are not a one; for the former is by itself, and the latter is by itself. Man does not live from himself, but the Lord in mercy adjoins man to Himself and thereby causes him to live to eternity; and because the Lord and man are thus distinct, it is called conjunction.

  
/ 10837  
  

Thanks to the Swedenborg Foundation for the permission to use this translation.

©2024 New Christian Bible Study Corporation. All rights reserved. Printed from newchristianbiblestudy.org