The Bible

 

Bereshit 27

Study

   

1 ויהי כי־זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את־עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני׃

2 ויאמר הנה־נא זקנתי לא ידעתי יום מותי׃

3 ועתה שא־נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי [כ= צידה] [ק= ציד

4 ועשה־לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברךך נפשי בטרם אמות׃

5 ורבקה שמעת בדבר יצחק אל־עשו בנו וילך עשו השדה לצוד ציד להביא׃

6 ורבקה אמרה אל־יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את־אביך מדבר אל־עשו אחיך לאמר׃

7 הביאה לי ציד ועשה־לי מטעמים ואכלה ואברככה לפני יהוה לפני מותי׃

8 ועתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך׃

9 לך־נא אל־הצאן וקח־לי משם שני גדיי עזים טבים ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב׃

10 והבאת לאביך ואכל בעבר אשר יברךך לפני מותו׃

11 ויאמר יעקב אל־רבקה אמו הן עשו אחי איש שער ואנכי איש חלק׃

12 אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה׃

13 ותאמר לו אמו עלי קללתך בני אך שמע בקלי ולך קח־לי׃

14 וילך ויקח ויבא לאמו ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו׃

15 ותקח רבקה את־בגדי עשו בנה הגדל החמדת אשר אתה בבית ותלבש את־יעקב בנה הקטן׃

16 ואת ערת גדיי העזים הלבישה על־ידיו ועל חלקת צואריו׃

17 ותתן את־המטעמים ואת־הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה׃

18 ויבא אל־אביו ויאמר* אבי ויאמר הנני מי אתה בני׃

19 ויאמר יעקב אל־אביו אנכי עשו בכרך עשיתי כאשר דברת אלי קום־נא שבה ואכלה מצידי בעבור תברכני נפשך׃

20 ויאמר יצחק אל־בנו מה־זה מהרת למצא בני ויאמר כי הקרה יהוה אלהיך לפני׃

21 ויאמר יצחק אל־יעקב גשה־נא ואמשך בני האתה זה בני עשו אם־לא׃

22 ויגש יעקב אל־יצחק אביו וימשהו ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו׃

23 ולא הכירו כי־היו ידיו כידי עשו אחיו שערת ויברכהו׃

24 ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני׃

25 ויאמר הגשה לי ואכלה מציד בני למען תברךך נפשי ויגש־לו ויאכל ויבא לו יין וישת׃

26 ויאמר אליו יצחק אביו גשה־נא ושקה־לי בני׃

27 ויגש וישק־לו וירח את־ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יהוה׃

28 ויתן־לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש׃

29 יעבדוך עמים [כ= וישתחו] [ק= וישתחוו] לך לאמים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ארריך ארור ומברכיך ברוך׃

30 ויהי כאשר כלה יצחק לברך את־יעקב ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו׃

31 ויעש גם־הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר לאביו יקם אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך׃

32 ויאמר לו יצחק אביו מי־אתה ויאמר אני בנך בכרך עשו׃

33 ויחרד יצחק חרדה גדלה עד־מאד ויאמר מי־אפוא הוא הצד־ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם־ברוך יהיה׃

34 כשמע עשו את־דברי אביו ויצעק צעקה גדלה ומרה עד־מאד ויאמר לאביו ברכני גם־אני אבי׃

35 ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך׃

36 ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את־בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי ויאמר הלא־אצלת לי ברכה׃

37 ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך ואת־כל־אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירש סמכתיו ולכה אפוא מה אעשה בני׃

38 ויאמר עשו אל־אביו הברכה אחת הוא־לך אבי ברכני גם־אני אבי וישא עשו קלו ויבך׃

39 ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל׃

40 ועל־חרבך תחיה ואת־אחיך תעבד והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך׃

41 וישטם עשו את־יעקב על־הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את־יעקב אחי׃

42 ויגד לרבקה את־דברי עשו בנה הגדל ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך׃

43 ועתה בני שמע בקלי וקום ברח־לך אל־לבן אחי חרנה׃

44 וישבת עמו ימים אחדים עד אשר־תשוב חמת אחיך׃

45 עד־שוב אף־אחיך ממך ושכח את אשר־עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם למה אשכל גם־שניכם יום אחד׃

46 ותאמר רבקה אל־יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם־לקח יעקב אשה מבנות־חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים׃

   

From Swedenborg's Works

 

Arcana Coelestia #3507

Study this Passage

  
/ 10837  
  

3507. And Rebekah heard when Isaac spoke to Esau his son. That this signifies the affection of truth and life therefrom, is evident from the representation of Rebekah, as being the Lord’s Divine rational as to Divine truth conjoined with the Divine good therein, thus the very affection of truth and from the signification of “hearing Isaac speak,” as being life from it; for in the internal sense “to hear speak” denotes influx, because in the representative sense “to hear” denotes to obey (see n. 2542); and “to speak” denotes to will and flow in (n. 2626, 2951, 3037); thus in the supreme sense “to hear speak” denotes life therefrom, namely, the life of Divine truth from Divine good; “to his son” in the internal sense denotes concerning the good of the natural, and thence the truth of the natural. That this is the sense of these words does not so plainly appear, because it is widely removed from the sense of the letter, which is historical; nevertheless such is the case, for angelic ideas are altogether unlike human ideas. Angelic ideas are spiritual, and when they penetrate inwardly they are celestial; but human ideas are natural, and when derived from historicals, are sensuous. And yet the Lord effects through the Word such a correspondence between spiritual things which are of heaven and natural things which are of the world, that natural ideas may be changed into spiritual, and this in a moment. From this comes the conjunction of heaven with the world through man, and indeed through the Word, consequently through the church in which is the Word. That there is a correspondence between natural and spiritual things in each and all of those things which can possibly be apprehended and perceived by the mind, will of the Lord’s Divine mercy become evident from what is related from experience concerning the Grand Man, at the end of the following chapters.

  
/ 10837  
  

Thanks to the Swedenborg Foundation for the permission to use this translation.