Neu-christliche Bibelstudien

Die Bibel

 

Bereshit 19

Lernen

   

1 ויבאו שני המלאכים סדמה בערב ולוט ישב בשער סדם וירא לוט ויקם לקראתם וישתחו אפים ארצה׃

2 ויאמר הנה נא אדני סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם והשכמתם והלכתם לדרככם ויאמרו לא כי ברחוב נלין׃

3 ויפצר בם מאד ויסרו אליו ויבאו אל ביתו ויעש להם משתה ומצות אפה ויאכלו׃

4 טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדם נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה׃

5 ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אתם׃

6 ויצא אלהם לוט הפתחה והדלת סגר אחריו׃

7 ויאמר אל נא אחי תרעו׃

8 הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אתהן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קרתי׃

9 ויאמרו גש הלאה ויאמרו האחד בא לגור וישפט שפוט עתה נרע לך מהם ויפצרו באיש בלוט מאד ויגשו לשבר הדלת׃

10 וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט אליהם הביתה ואת הדלת סגרו׃

11 ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצא הפתח׃

12 ויאמרו האנשים אל לוט עד מי לך פה חתן ובניך ובנתיך וכל אשר לך בעיר הוצא מן המקום׃

13 כי משחתים אנחנו את המקום הזה כי גדלה צעקתם את פני יהוה וישלחנו יהוה לשחתה׃

14 ויצא לוט וידבר אל חתניו לקחי בנתיו ויאמר קומו צאו מן המקום הזה כי משחית יהוה את העיר ויהי כמצחק בעיני חתניו׃

15 וכמו השחר עלה ויאיצו המלאכים בלוט לאמר קום קח את אשתך ואת שתי בנתיך הנמצאת פן תספה בעון העיר׃

16 ויתמהמה ויחזקו האנשים בידו וביד אשתו וביד שתי בנתיו בחמלת יהוה עליו ויצאהו וינחהו מחוץ לעיר׃

17 ויהי כהוציאם אתם החוצה ויאמר המלט על נפשך אל תביט אחריך ואל תעמד בכל הככר ההרה המלט פן תספה׃

18 ויאמר לוט אלהם אל נא אדני׃

19 הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי׃

20 הנה נא העיר הזאת קרבה לנוס שמה והיא מצער אמלטה נא שמה הלא מצער הוא ותחי נפשי׃

21 ויאמר אליו הנה נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הפכי את העיר אשר דברת׃

22 מהר המלט שמה כי לא אוכל לעשות דבר עד באך שמה על כן קרא שם העיר צוער׃

23 השמש יצא על הארץ ולוט בא צערה׃

24 ויהוה המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת יהוה מן השמים׃

25 ויהפך את הערים האל ואת כל הככר ואת כל ישבי הערים וצמח האדמה׃

26 ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח׃

27 וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני יהוה׃

28 וישקף על פני סדם ועמרה ועל כל פני ארץ הככר וירא והנה עלה קיטר הארץ כקיטר הכבשן׃

29 ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכר אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה בהפך את הערים אשר ישב בהן לוט׃

30 ויעל לוט מצוער וישב בהר ושתי בנתיו עמו כי ירא לשבת בצוער וישב במערה הוא ושתי בנתיו׃

31 ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ׃

32 לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע׃

33 ותשקין את אביהן יין בלילה הוא ותבא הבכירה ותשכב את אביה ולא ידע בשכבה ובקומה׃

34 ויהי ממחרת ותאמר הבכירה אל הצעירה הן שכבתי אמש את אבי נשקנו יין גם הלילה ובאי שכבי עמו ונחיה מאבינו זרע׃

35 ותשקין גם בלילה ההוא את אביהן יין ותקם הצעירה ותשכב עמו ולא ידע בשכבה ובקמה׃

36 ותהרין שתי בנות לוט מאביהן׃

37 ותלד הבכירה בן ותקרא שמו מואב הוא אבי מואב עד היום׃

38 והצעירה גם הוא ילדה בן ותקרא שמו בן עמי הוא אבי בני עמון עד היום׃

   

Aus Swedenborgs Werken

 

Arcana Coelestia #2327

studieren Sie diesen Abschnitt

  
/ 10837  
  

2327. He bowed himself with his face to the earth. That this signifies humiliation, may be seen without unfolding the meaning. The reason that in former times, especially in the representative churches, they bowed themselves so low that they let down the face to the earth, was because the face signified man’s interiors (n. 358, 1999); and the reason they let it down to the earth was that the dust of the earth signified what is profane and condemned (n. 278); consequently they thus represented that of themselves they were profane and condemned. For the same reason they prostrated themselves, pressing the face to the earth, and even rolling themselves in dust and ashes, and also sprinkling dust and ashes upon their heads (as may be seen from Lam. 2:10; Ezekiel 27:30; Micah 1:10; Josh. 7:6; Revelation 18:19 and elsewhere).

[2] By all this they represented the state of true humiliation, which is possible to none unless they acknowledge that of themselves they are profane and condemned, and thus that they cannot of themselves look to the Lord, where there is nothing but what is Divine and Holy; on which account, so far as a man is in self-acknowledgment, so far he can be in true humiliation, and in adoration when in worship. For in all worship there must be humiliation; and if this is separated therefrom, there is nothing of adoration, thus nothing of worship.

[3] That the state of humiliation is the essential state of worship itself, comes from the fact that so far as the heart is humbled, so far the love of self and all the evil therefrom ceases; and so far as this ceases, so far good and truth, that is, charity and faith, flow in from the Lord; for that which stands in the way of the reception of these is principally the love of self, in which there is contempt for others in comparison with one’s self; hatred and revenge if self is not treated with honor; and also unmercifulness and cruelty; thus the worst evils of all; and into these good and truth can in no wise be introduced, for they are opposites.

  
/ 10837  
  

Thanks to the Swedenborg Foundation for the permission to use this translation.

©2024 New Christian Bible Study Corporation. All rights reserved. Printed from newchristianbiblestudy.org