Die Bibel

 

Bereshit 27

Lernen

   

1 ויהי כי־זקן יצחק ותכהין עיניו מראת ויקרא את־עשו בנו הגדל ויאמר אליו בני ויאמר אליו הנני׃

2 ויאמר הנה־נא זקנתי לא ידעתי יום מותי׃

3 ועתה שא־נא כליך תליך וקשתך וצא השדה וצודה לי [כ= צידה] [ק= ציד

4 ועשה־לי מטעמים כאשר אהבתי והביאה לי ואכלה בעבור תברךך נפשי בטרם אמות׃

5 ורבקה שמעת בדבר יצחק אל־עשו בנו וילך עשו השדה לצוד ציד להביא׃

6 ורבקה אמרה אל־יעקב בנה לאמר הנה שמעתי את־אביך מדבר אל־עשו אחיך לאמר׃

7 הביאה לי ציד ועשה־לי מטעמים ואכלה ואברככה לפני יהוה לפני מותי׃

8 ועתה בני שמע בקלי לאשר אני מצוה אתך׃

9 לך־נא אל־הצאן וקח־לי משם שני גדיי עזים טבים ואעשה אתם מטעמים לאביך כאשר אהב׃

10 והבאת לאביך ואכל בעבר אשר יברךך לפני מותו׃

11 ויאמר יעקב אל־רבקה אמו הן עשו אחי איש שער ואנכי איש חלק׃

12 אולי ימשני אבי והייתי בעיניו כמתעתע והבאתי עלי קללה ולא ברכה׃

13 ותאמר לו אמו עלי קללתך בני אך שמע בקלי ולך קח־לי׃

14 וילך ויקח ויבא לאמו ותעש אמו מטעמים כאשר אהב אביו׃

15 ותקח רבקה את־בגדי עשו בנה הגדל החמדת אשר אתה בבית ותלבש את־יעקב בנה הקטן׃

16 ואת ערת גדיי העזים הלבישה על־ידיו ועל חלקת צואריו׃

17 ותתן את־המטעמים ואת־הלחם אשר עשתה ביד יעקב בנה׃

18 ויבא אל־אביו ויאמר* אבי ויאמר הנני מי אתה בני׃

19 ויאמר יעקב אל־אביו אנכי עשו בכרך עשיתי כאשר דברת אלי קום־נא שבה ואכלה מצידי בעבור תברכני נפשך׃

20 ויאמר יצחק אל־בנו מה־זה מהרת למצא בני ויאמר כי הקרה יהוה אלהיך לפני׃

21 ויאמר יצחק אל־יעקב גשה־נא ואמשך בני האתה זה בני עשו אם־לא׃

22 ויגש יעקב אל־יצחק אביו וימשהו ויאמר הקל קול יעקב והידים ידי עשו׃

23 ולא הכירו כי־היו ידיו כידי עשו אחיו שערת ויברכהו׃

24 ויאמר אתה זה בני עשו ויאמר אני׃

25 ויאמר הגשה לי ואכלה מציד בני למען תברךך נפשי ויגש־לו ויאכל ויבא לו יין וישת׃

26 ויאמר אליו יצחק אביו גשה־נא ושקה־לי בני׃

27 ויגש וישק־לו וירח את־ריח בגדיו ויברכהו ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יהוה׃

28 ויתן־לך האלהים מטל השמים ומשמני הארץ ורב דגן ותירש׃

29 יעבדוך עמים [כ= וישתחו] [ק= וישתחוו] לך לאמים הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ארריך ארור ומברכיך ברוך׃

30 ויהי כאשר כלה יצחק לברך את־יעקב ויהי אך יצא יצא יעקב מאת פני יצחק אביו ועשו אחיו בא מצידו׃

31 ויעש גם־הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר לאביו יקם אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך׃

32 ויאמר לו יצחק אביו מי־אתה ויאמר אני בנך בכרך עשו׃

33 ויחרד יצחק חרדה גדלה עד־מאד ויאמר מי־אפוא הוא הצד־ציד ויבא לי ואכל מכל בטרם תבוא ואברכהו גם־ברוך יהיה׃

34 כשמע עשו את־דברי אביו ויצעק צעקה גדלה ומרה עד־מאד ויאמר לאביו ברכני גם־אני אבי׃

35 ויאמר בא אחיך במרמה ויקח ברכתך׃

36 ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים את־בכרתי לקח והנה עתה לקח ברכתי ויאמר הלא־אצלת לי ברכה׃

37 ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך ואת־כל־אחיו נתתי לו לעבדים ודגן ותירש סמכתיו ולכה אפוא מה אעשה בני׃

38 ויאמר עשו אל־אביו הברכה אחת הוא־לך אבי ברכני גם־אני אבי וישא עשו קלו ויבך׃

39 ויען יצחק אביו ויאמר אליו הנה משמני הארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל׃

40 ועל־חרבך תחיה ואת־אחיך תעבד והיה כאשר תריד ופרקת עלו מעל צוארך׃

41 וישטם עשו את־יעקב על־הברכה אשר ברכו אביו ויאמר עשו בלבו יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את־יעקב אחי׃

42 ויגד לרבקה את־דברי עשו בנה הגדל ותשלח ותקרא ליעקב בנה הקטן ותאמר אליו הנה עשו אחיך מתנחם לך להרגך׃

43 ועתה בני שמע בקלי וקום ברח־לך אל־לבן אחי חרנה׃

44 וישבת עמו ימים אחדים עד אשר־תשוב חמת אחיך׃

45 עד־שוב אף־אחיך ממך ושכח את אשר־עשית לו ושלחתי ולקחתיך משם למה אשכל גם־שניכם יום אחד׃

46 ותאמר רבקה אל־יצחק קצתי בחיי מפני בנות חת אם־לקח יעקב אשה מבנות־חת כאלה מבנות הארץ למה לי חיים׃

   

Aus Swedenborgs Werken

 

Arcana Coelestia #3584

studieren Sie diesen Abschnitt

  
/ 10837  
  

3584. Cursed are they that curse thee. That this signifies that he who disjoins himself shall be disjoined; and that “blessed are they that bless thee” signifies that he who conjoins himself shall be conjoined, is evident from the signification of “being cursed” as being to be disjoined; and of “being blessed,” as being to be conjoined (n. 3504, 3514, 3530, 3565). These things are predicated of truths, and by “those who curse” are signified falsities which separate themselves from truths; and by “those who bless” are signified truths which adjoin themselves to other truths; for with truths and goods the case is that they form a society together, at last making as it were one city; and in such a manner they also consociate. This originates from the form of heaven, in which the angels are ranged in order according to the relationships and affinities of good and truth, and thus together constitute one kingdom or one city, from which truths and goods flow in with man, and are disposed in him into a similar form, and this by the Lord alone. But how the case herein is, will be more plainly evident from the correspondence of the Grand Man, which is heaven, with each and everything that is in man; which correspondence will of the Lord’s Divine mercy be described at the close of the chapters. From all this it is now evident what is involved in the blessing of Isaac pronounced to Jacob, but meant with respect to Esau; namely, the fructification of good through the multiplication of truth, and again the fructification of truth.

  
/ 10837  
  

Thanks to the Swedenborg Foundation for the permission to use this translation.