Die Bibel

 

Bereshit 24

Lernen

   

1 ואברהם זקן בא בימים ויהוה ברך את־אברהם בכל׃

2 ויאמר אברהם אל־עבדו זקן ביתו המשל בכל־אשר־לו שים־נא ידך תחת ירכי׃

3 ואשביעך ביהוה אלהי השמים ואלהי הארץ אשר לא־תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי יושב בקרבו׃

4 כי אל־ארצי ואל־מולדתי תלך ולקחת אשה לבני ליצחק׃

5 ויאמר אליו העבד אולי לא־תאבה האשה ללכת אחרי אל־הארץ הזאת ההשב אשיב את־בנך אל־הארץ אשר־יצאת משם׃

6 ויאמר אליו אברהם השמר לך פן־תשיב את־בני שמה׃

7 יהוה אלהי השמים אשר לקחני מבית אבי ומארץ מולדתי ואשר דבר־לי ואשר נשבע־לי לאמר לזרעך אתן את־הארץ הזאת הוא ישלח מלאכו לפניך ולקחת אשה לבני משם׃

8 ואם־לא תאבה האשה ללכת אחריך ונקית משבעתי זאת רק את־בני לא תשב שמה׃

9 וישם העבד את־ידו תחת ירך אברהם אדניו וישבע לו על־הדבר הזה׃

10 ויקח העבד עשרה גמלים מגמלי אדניו וילך וכל־טוב אדניו בידו ויקם וילך אל־ארם נהרים אל־עיר נחור׃

11 ויברך הגמלים מחוץ לעיר אל־באר המים לעת ערב לעת צאת השאבת׃

12 ויאמר יהוה אלהי אדני אברהם הקרה־נא לפני היום ועשה־חסד עם אדני אברהם׃

13 הנה אנכי נצב על־עין המים ובנות אנשי העיר יצאת לשאב מים׃

14 והיה הנער אשר אמר אליה הטי־נא כדך ואשתה ואמרה שתה וגם־גמליך אשקה אתה הכחת לעבדך ליצחק ובה אדע כי־עשית חסד עם־אדני׃

15 ויהי־הוא טרם כלה לדבר והנה רבקה יצאת אשר ילדה לבתואל בן־מלכה אשת נחור אחי אברהם וכדה על־שכמה׃

16 והנער טבת מראה מאד בתולה ואיש לא ידעה ותרד העינה ותמלא כדה ותעל׃

17 וירץ העבד לקראתה ויאמר הגמיאיני נא מעט־מים מכדך׃

18 ותאמר שתה אדני ותמהר ותרד כדה על־ידה ותשקהו׃

19 ותכל להשקתו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם־כלו לשתת׃

20 ותמהר ותער כדה אל־השקת ותרץ עוד אל־הבאר לשאב ותשאב לכל־גמליו׃

21 והאיש משתאה לה מחריש לדעת ההצליח יהוה דרכו אם־לא׃

22 ויהי כאשר כלו הגמלים לשתות ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על־ידיה עשרה זהב משקלם׃

23 ויאמר בת־מי את הגידי נא לי היש בית־אביך מקום לנו ללין׃

24 ותאמר אליו בת־בתואל אנכי בן־מלכה אשר ילדה לנחור׃

25 ותאמר אליו גם־תבן גם־מספוא רב עמנו גם־מקום ללון׃

26 ויקד האיש וישתחו ליהוה׃

27 ויאמר ברוך יהוה אלהי אדני אברהם אשר לא־עזב חסדו ואמתו מעם אדני אנכי בדרך נחני יהוה בית אחי אדני׃

28 ותרץ הנער ותגד לבית אמה כדברים האלה׃

29 ולרבקה אח ושמו לבן וירץ לבן אל־האיש החוצה אל־העין׃

30 ויהי כראת את־הנזם ואת־הצמדים על־ידי אחתו וכשמעו את־דברי רבקה אחתו לאמר כה־דבר אלי האיש ויבא אל־האיש והנה עמד על־הגמלים על־העין׃

31 ויאמר בוא ברוך יהוה למה תעמד בחוץ ואנכי פניתי הבית ומקום לגמלים׃

32 ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים ויתן תבן ומספוא לגמלים ומים לרחץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו׃

33 [כ= ויישם] [ק= ויושם] לפניו לאכל ויאמר לא אכל עד אם־דברתי דברי ויאמר דבר׃

34 ויאמר עבד אברהם אנכי׃

35 ויהוה ברך את־אדני מאד ויגדל ויתן־לו צאן ובקר וכסף וזהב ועבדם ושפחת וגמלים וחמרים׃

36 ותלד שרה אשת אדני בן לאדני אחרי זקנתה ויתן־לו את־כל־אשר־לו׃

37 וישבעני אדני לאמר לא־תקח אשה לבני מבנות הכנעני אשר אנכי ישב בארצו׃

38 אם־לא אל־בית־אבי תלך ואל־משפחתי ולקחת אשה לבני׃

39 ואמר אל־אדני אלי לא־תלך האשה אחרי׃

40 ויאמר אלי יהוה אשר־התהלכתי לפניו ישלח מלאכו אתך והצליח דרךך ולקחת אשה לבני ממשפחתי ומבית אבי׃

41 אז תנקה מאלתי כי תבוא אל־משפחתי ואם־לא יתנו לך והיית נקי מאלתי׃

42 ואבא היום אל־העין ואמר יהוה אלהי אדני אברהם אם־ישך־נא מצליח דרכי אשר אנכי הלך עליה׃

43 הנה אנכי נצב על־עין המים והיה העלמה היצאת לשאב ואמרתי אליה השקיני־נא מעט־מים מכדך׃

44 ואמרה אלי גם־אתה שתה וגם לגמליך אשאב הוא האשה אשר־הכיח יהוה לבן־אדני׃

45 אני טרם אכלה לדבר אל־לבי והנה רבקה יצאת וכדה על־שכמה ותרד העינה ותשאב ואמר אליה השקיני נא׃

46 ותמהר ותורד כדה מעליה ותאמר שתה וגם־גמליך אשקה ואשת וגם הגמלים השקתה׃

47 ואשאל אתה ואמר בת־מי את ותאמר בת־בתואל בן־נחור אשר ילדה־לו מלכה ואשם הנזם על־אפה והצמידים על־ידיה׃

48 ואקד ואשתחוה ליהוה ואברך את־יהוה אלהי אדני אברהם אשר הנחני בדרך אמת לקחת את־בת־אחי אדני לבנו׃

49 ועתה אם־ישכם עשים חסד ואמת את־אדני הגידו לי ואם־לא הגידו לי ואפנה על־ימין או על־שמאל׃

50 ויען לבן ובתואל ויאמרו מיהוה יצא הדבר לא נוכל דבר אליך רע או־טוב׃

51 הנה־רבקה לפניך קח ולך ותהי אשה לבן־אדניך כאשר דבר יהוה׃

52 ויהי כאשר שמע עבד אברהם את־דבריהם וישתחו ארצה ליהוה׃

53 ויוצא העבד כלי־כסף וכלי זהב ובגדים ויתן לרבקה ומגדנת נתן לאחיה ולאמה׃

54 ויאכלו וישתו הוא והאנשים אשר־עמו וילינו ויקומו בבקר ויאמר שלחני לאדני׃

55 ויאמר אחיה ואמה תשב הנער אתנו ימים או עשור אחר תלך׃

56 ויאמר אלהם אל־תאחרו אתי ויהוה הצליח דרכי שלחוני ואלכה לאדני׃

57 ויאמרו נקרא לנער ונשאלה את־פיה׃

58 ויקראו לרבקה ויאמרו אליה התלכי עם־האיש הזה ותאמר אלך׃

59 וישלחו את־רבקה אחתם ואת־מנקתה ואת־עבד אברהם ואת־אנשיו׃

60 ויברכו את־רבקה ויאמרו לה אחתנו את היי לאלפי רבבה ויירש זרעך את שער שנאיו׃

61 ותקם רבקה ונערתיה ותרכבנה על־הגמלים ותלכנה אחרי האיש ויקח העבד את־רבקה וילך׃

62 ויצחק בא מבוא באר לחי ראי והוא יושב בארץ הנגב׃

63 ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב וישא עיניו וירא והנה גמלים באים׃

64 ותשא רבקה את־עיניה ותרא את־יצחק ותפל מעל הגמל׃

65 ותאמר אל־העבד מי־האיש הלזה ההלך בשדה לקראתנו ויאמר העבד הוא אדני ותקח הצעיף ותתכס׃

66 ויספר העבד ליצחק את כל־הדברים אשר עשה׃

67 ויבאה יצחק האהלה שרה אמו ויקח את־רבקה ותהי־לו לאשה ויאהבה וינחם יצחק אחרי אמו׃ ף

   

Aus Swedenborgs Werken

 

Arcana Coelestia #3043

studieren Sie diesen Abschnitt

  
/ 10837  
  

3043. Then thou shalt be clear from this mine oath. That this signifies the freedom belonging to the natural man, is evident from the signification of the “servant” of whom these things are said, as being the natural man (n. 3019); and from the signification of “being clear if the woman is not willing to follow,” as being in the proximate sense, that he would be under no pledge if the affection of truth should not be separated. That these words involve the freedom belonging to the natural man, is evident; for the affection of truth here treated of, and the separation also, are predicated in the internal sense of the natural man; in the historical sense there is another connection, but in the internal sense it is such as has been stated.

[2] Concerning man’s freedom, see what was said and shown above (n. 892, 905, 1937, 1947, 2744, 2870-2893) from which it is evident how the case is with freedom. Freedom is predicated of the natural man, but not in the same way of the rational; for good flows through the rational into the natural in heavenly freedom from the Lord. The natural man is that which is to receive this good; and in order that it may receive it, and may thus be conjoined with the heavenly freedom which flows in through the rational, the natural is left in freedom. For freedom is of love or affection; and unless the natural man receives the affection of truth from the inflowing affection of good, it cannot possibly be conjoined with the rational. Such is the case with man; and that he is reformed of the Lord through freedom may be seen (n. 1937, 1947, 2876-2878, 2881).

[3] In regard to the Lord, He likewise left the natural in freedom when He made His rational Divine as to truth; that is, when He adjoined Divine truth to the Divine good of the rational; for it was His will to make His Human Divine in the usual manner, that is, in the way in which man is reformed and regenerated. The reformation and regeneration of man is therefore itself a kind of image; by reformation and regeneration also a man is made new, and hence is said to be born anew and created new; and insofar as he is reformed, insofar he has as it were what is Divine in him. But there is this difference, that the Lord made Himself Divine from His own power, while man cannot do the least thing from his own power, but only from the Lord. It is said “as it were what is Divine,” because man is but a recipient of life; whereas the Lord as to each essence is life itself (see n. 1954, 2021, 2658, 2706, 3001).

  
/ 10837  
  

Thanks to the Swedenborg Foundation for the permission to use this translation.