Novokřesťanské studium Bible

Bible

 

Bereshit 3

Studie

   

1 והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהוה אלהים ויאמר אל־האשה אף כי־אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן׃

2 ותאמר האשה אל־הנחש מפרי עץ־הגן נאכל׃

3 ומפרי העץ אשר בתוך־הגן אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו פן־תמתון׃

4 ויאמר הנחש אל־האשה לא־מות תמתון׃

5 כי ידע אלהים כי ביום אכלכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלהים ידעי טוב ורע׃

6 ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה־הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותקח מפריו ותאכל ותתן גם־לאישה עמה ויאכל׃

7 ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירםם הם ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגרת׃

8 וישמעו את־קול יהוה אלהים מתהלך בגן לרוח היום ויתחבא האדם ואשתו מפני יהוה אלהים בתוך עץ הגן׃

9 ויקרא יהוה אלהים אל־האדם ויאמר לו איכה׃

10 ויאמר את־קלך שמעתי בגן ואירא כי־עירם אנכי ואחבא׃

11 ויאמר מי הגיד לך כי עירם אתה המן־העץ אשר צויתיך לבלתי אכל־ממנו אכלת׃

12 ויאמר האדם האשה אשר נתתה עמדי הוא נתנה־לי מן־העץ ואכל׃

13 ויאמר יהוה אלהים לאשה מה־זאת עשית ותאמר האשה הנחש השיאני ואכל׃

14 ויאמר יהוה אלהים אל־הנחש כי עשית זאת ארור אתה מכל־הבהמה ומכל חית השדה על־גחנך תלך ועפר תאכל כל־ימי חייך׃

15 ואיבה אשית בינך ובין האשה ובין זרעך ובין זרעה הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב׃ ס

16 אל־האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרנך בעצב תלדי בנים ואל־אישך תשוקתך והוא ימשל־בך׃ ס

17 ולאדם אמר כי־שמעת* לקול אשתך ותאכל מן־העץ אשר צויתיך לאמר לא תאכל ממנו ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך׃

18 וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את־עשב השדה׃

19 בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל־האדמה כי ממנה לקחת כי־עפר אתה ואל־עפר תשוב׃

20 ויקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל־חי׃

21 ויעש יהוה אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם׃ ף

22 ויאמר יהוה אלהים הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן־ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעלם׃

23 וישלחהו יהוה אלהים מגן־עדן לעבד את־האדמה אשר לקח משם׃

24 ויגרש את־האדם וישכן מקדם לגן־עדן את־הכרבים ואת להט החרב המתהפכת לשמר את־דרך עץ החיים׃ ס

   

Ze Swedenborgových děl

 

Divine Providence # 211

Prostudujte si tuto pasáž

  
/ 340  
  

211. There is a reason why divine providence works so subtly that hardly anyone knows it is there--to keep us from dying. That is, our own self-importance, which is what motivates us, never cooperates with divine providence. Our self-importance has an inborn hatred of divine providence. It is actually the serpent that misled our first parents, the serpent of whom it is said, "I will set enmity between you and the woman and between your seed and her seed, and it will trample your head" (Genesis 3:15). "The serpent" is any kind of evil, and "its head" is love for ourselves. "The woman's seed" is the Lord, and "the enmity that is set" is between our love of self-importance and the Lord, and therefore also between our own prudence and the Lord's divine providence. This is because our prudence is constantly trying to raise its head and divine providence is constantly trying to push it down.

[2] If we sensed this, we would be outraged and enraged against God, and we would die. When we do not sense it, though, we get outraged and enraged against others, against ourselves, and against chance, which is not fatal.

This is why the Lord in his divine providence is constantly leading us in our freedom, and to us it seems as though this freedom were our own. Leading us against ourselves in freedom is like lifting a massive and stubborn weight from the ground with jacks and not being able to feel the weight and the resistance because of their strength. Or it is like people surrounded by enemies intent on murder, unaware that a friend is leading them out by unknown paths and will later disclose the plan of their enemies.

  
/ 340  
  

Thanks to the Swedenborg Foundation for the permission to use this translation.

©2024 New Christian Bible Study Corporation. All rights reserved. Printed from newchristianbiblestudy.org