¹ ויהי דבר־יהוה אלי לאמר׃

² בן־אדם שים פניך אל־הרי ישראל והנבא אליהם׃

³ ואמרת הרי ישראל שמעו דבר־אדני יהוה כה־אמר אדני יהוה להרים ולגבעות לאפיקים [כ= ולגאית] [ק= ולגאיות] הנני אני מביא עליכם חרב ואבדתי במותיכם׃

⁴ ונשמו מזבחותיכם ונשברו חמניכם והפלתי חלליכם לפני גלוליכם׃

⁵ ונתתי את־פגרי בני ישראל לפני גלוליהם וזריתי את־עצמותיכם סביבות מזבחותיכם׃

⁶ בכל מושבותיכם הערים תחרבנה והבמות תישמנה למען יחרבו ויאשמו מזבחותיכם ונשברו ונשבתו גלוליכם ונגדעו חמניכם ונמחו מעשיכם׃

⁷ ונפל חלל בתוככם וידעתם כי־אני יהוה׃

⁸ והותרתי בהיות לכם פליטי חרב בגוים בהזרותיכם בארצות׃

⁹ וזכרו פליטיכם אותי בגוים אשר נשבו־שם אשר נשברתי את־לבם הזונה אשר־סר מעלי ואת עיניהם הזנות אחרי גלוליהם ונקטו בפניהם אל־הרעות אשר עשו לכל תועבתיהם׃

¹⁰ וידעו כי־אני יהוה לא אל־חנם דברתי לעשות להם הרעה הזאת׃ ף

¹¹ כה־אמר אדני יהוה הכה בכפך ורקע ברגלך ואמר־אח אל כל־תועבות רעות בית ישראל אשר בחרב ברעב ובדבר יפלו׃

¹² הרחוק בדבר ימות והקרוב בחרב יפול והנשאר והנצור ברעב ימות וכליתי חמתי בם׃

¹³ וידעתם כי־אני יהוה בהיות חלליהם בתוך גלוליהם סביבות מזבחותיהם אל כל־גבעה רמה בכל ראשי ההרים ותחת כל־עץ רעןן ותחת כל־אלה עבתה מקום אשר נתנו־שם ריח ניחח לכל גלוליהם׃

¹⁴ ונטיתי את־ידי עליהם ונתתי את־הארץ שממה ומשמה ממדבר דבלתה בכל מושבותיהם וידעו כי־אני יהוה׃ ף