Bible

 

Daniyel 2

Studie

   

1 ובשנת שתים למלכות נבכדנצר חלם נבכדנצר חלמות ותתפעם רוחו ושנתו נהיתה עליו׃

2 ויאמר המלך לקרא לחרטמים ולאשפים ולמכשפים ולכשדים להגיד למלך חלמתיו ויבאו ויעמדו לפני המלך׃

3 ויאמר להם המלך חלום חלמתי ותפעם רוחי לדעת את־החלום׃

4 וידברו הכשדים למלך ארמית מלכא לעלמין חיי אמר חלמא [כ= לעבדיך] [ק= לעבדך] ופשרא נחוא׃

5 ענה מלכא ואמר [כ= לכשדיא] [ק= לכשדאי] מלתא מני אזדא הן לא תהודעונני חלמא ופשרה הדמין תתעבדון ובתיכון נולי יתשמון׃

6 והן חלמא ופשרה תהחון מתןן ונבזבה ויקר שגיא תקבלון מן־קדמי להן חלמא ופשרה החוני׃

7 ענו תנינות ואמרין מלכא חלמא יאמר לעבדוהי ופשרה נהחוה׃

8 ענה מלכא ואמר מן־יציב ידע אנה די עדנא אנתון זבנין כל־קבל די חזיתון די אזדא מני מלתא׃

9 די הן־חלמא לא תהודענני חדה־היא דתכון ומלה כדבה ושחיתה [כ= הזמנתון] [ק= הזדמנתון] למאמר קדמי עד די עדנא ישתנא להן חלמא אמרו לי ואנדע די פשרה תהחונני׃

10 ענו [כ= כשדיא] [ק= כשדאי] קדם־מלכא ואמרין לא־איתי אנש על־יבשתא די מלת מלכא יוכל להחויה כל־קבל די כל־מלך רב ושליט מלה כדנה לא שאל לכל־חרטם ואשף וכשדי׃

11 ומלתא די־מלכה שאל יקירה ואחרן לא איתי די יחונה קדם מלכא להן אלהין די מדרהון עם־בשרא לא איתוהי׃

12 כל־קבל דנה מלכא בנס וקצף שגיא ואמר להובדה לכל חכימי בבל׃

13 ודתא נפקת וחכימיא מתקטלין ובעו דניאל וחברוהי להתקטלה׃ ף

14 באדין דניאל* התיב עטא וטעם לאריוך רב־טבחיא די מלכא די נפק לקטלה לחכימי בבל׃

15 ענה ואמר לאריוך שליטא די־מלכא על־מה דתא מהחצפה מן־קדם מלכא אדין מלתא הודע אריוך לדניאל׃

16 ודניאל על ובעה מן־מלכא די זמן ינתן־לה ופשרא להחויה למלכא׃ ף

17 אדין דניאל לביתה אזל ולחנניה מישאל ועזריה חברוהי מלתא הודע׃

18 ורחמין למבעא מן־קדם אלה שמיא* על־רזה דנה די לא יהבדון דניאל וחברוהי עם־שאר חכימי בבל׃

19 אדין לדניאל בחזוא די־ליליא רזה גלי אדין דניאל ברך לאלה שמיא׃

20 ענה דניאל ואמר להוא שמה די־אלהא מברך מן־עלמא ועד־עלמא די חכמתא וגבורתא די לה־היא׃

21 והוא מהשנא עדניא וזמניא מהעדה מלכין ומהקים מלכין יהב חכמתא לחכימין ומנדעא לידעי בינה׃

22 הוא גלא עמיקתא ומסתרתא ידע מה בחשוכא [כ= ונהירא] [ק= ונהורא] עמה שרא׃

23 לך אלה אבהתי מהודא ומשבח אנה די חכמתא וגבורתא יהבת לי וכען הודעתני די־בעינא מנך די־מלת מלכא הודעתנא׃

24 כל־קבל דנה דניאל על על־אריוך די מני מלכא להובדה לחכימי בבל אזל וכן אמר־לה לחכימי בבל אל־תהובד העלני קדם מלכא ופשרא למלכא אחוא׃ ס

25 אדין אריוך בהתבהלה הנעל לדניאל קדם מלכא וכן אמר־לה די־השכחת גבר מן־בני גלותא די יהוד די פשרא למלכא יהודע׃

26 ענה מלכא ואמר לדניאל די שמה בלטשאצר [כ= האיתיך] [ק= האיתך] כהל להודעתני חלמא די־חזית ופשרה׃

27 ענה דניאל קדם מלכא ואמר רזה די־מלכא שאל לא חכימין אשפין חרטמין גזרין יכלין להחויה למלכא׃

28 ברם איתי אלה בשמיא גלא רזין והודע למלכא נבוכדנצר מה די להוא באחרית יומיא חלמך וחזוי ראשך על־משכבך דנה הוא׃ ף

29 [כ= אנתה] [ק= אנת] מלכא רעיונך על־משכבך סלקו מה די להוא אחרי דנה וגלא רזיא הודעך מה־די להוא׃

30 ואנה לא בחכמה די־איתי בי מן־כל־חייא רזא דנה גלי לי להן על־דברת די פשרא למלכא יהודעון ורעיוני לבבך תנדע׃

31 [כ= אנתה] [ק= אנת] מלכא חזה הוית ואלו צלם חד שגיא צלמא דכן רב וזיוה יתיר קאם לקבלך ורוה דחיל׃

32 הוא צלמא ראשה די־דהב טב חדוהי ודרעוהי די כסף מעוהי וירכתה די נחש׃

33 שקוהי די פרזל רגלוהי [כ= מנהון] [ק= מנהין] די פרזל [כ= ומנהון] [ק= ומנהין] די חסף׃

34 חזה הוית עד די התגזרת אבן די־לא בידין ומחת לצלמא על־רגלוהי די פרזלא וחספא והדקת המון׃

35 באדין דקו כחדה פרזלא חספא נחשא כספא ודהבא והוו כעור מן־אדרי־קיט ונשא המון רוחא וכל־אתר לא־השתכח להון ואבנא די־מחת לצלמא הות לטור רב ומלת כל־ארעא׃

36 דנה חלמא ופשרה נאמר קדם־מלכא׃

37 [כ= אנתה] [ק= אנת] מלכא מלך מלכיא די אלה שמיא מלכותא חסנא ותקפא ויקרא יהב־לך׃

38 ובכל־די [כ= דארין] [ק= דירין] בני־אנשא חיות ברא ועוף־שמיא יהב בידך והשלטך בכלהון [כ= אנתה] [ק= אנת]־הוא ראשה די דהבא׃

39 ובתרך תקום מלכו אחרי ארעא מנך ומלכו [כ= תליתיא] [ק= תליתאה] אחרי די נחשא די תשלט בכל־ארעא׃

40 ומלכו [כ= רביעיה] [ק= רביעאה] תהוא תקיפה כפרזלא כל־קבל די פרזלא מהדק וחשל כלא וכפרזלא די־מרעע כל־אלין תדק ותרע׃

41 ודי־חזיתה רגליא ואצבעתא [כ= מנהון] [ק= מנהנ*] חסף די־פחר [כ= ומנהון] [ק= ומנהין] פרזל מלכו פליגה תהוה ומן־נצבתא די פרזלא להוא־בה כל־קבל די חזיתה פרזלא מערב בחסף טינא׃

42 ואצבעת רגליא [כ= מנהון] [ק= מנהין] פרזל [כ= ומנהון] [ק= ומנהין] חסף מן־קצת מלכותא תהוה תקיפה ומנה תהוה תבירה׃

43 [כ= די] [ק= ודי] חזית פרזלא מערב בחסף טינא מתערבין להון בזרע אנשא ולא־להון דבקין דנה עם־דנה הא־כדי פרזלא לא מתערב עם־חספא׃

44 וביומיהון די מלכיא אנון יקים אלה שמיא מלכו די לעלמין לא תתחבל ומלכותה לעם אחרן לא תשתבק תדק ותסיף כל־אלין מלכותא והיא תקום לעלמיא׃

45 כל־קבל די־חזית די מטורא אתגזרת אבן די־לא בידין והדקת פרזלא נחשא חספא כספא ודהבא אלה רב הודע למלכא מה די להוא אחרי דנה ויציב חלמא ומהימן פשרה׃ ף

46 באדין מלכא נבוכדנצר נפל על־אנפוהי ולדניאל סגד ומנחה וניחחין אמר לנסכה לה׃

47 ענה מלכא לדניאל ואמר מן־קשט די אלהכון הוא אלה אלהין ומרא מלכין וגלה רזין די יכלת למגלא רזה דנה׃

48 אדין מלכא לדניאל רבי ומתןן רברבן שגיאן יהב־לה והשלטה על כל־מדינת בבל ורב־סגנין על כל־חכימי בבל׃

49 ודניאל בעא מן־מלכא ומני על עבידתא די מדינת בבל לשדרך מישך ועבד נגו ודניאל בתרע מלכא׃ ף

   

Ze Swedenborgových děl

 

Apocalypse Explained # 662

Prostudujte si tuto pasáž

  
/ 1232  
  

662. Because those two prophets tormented them that dwell upon the earth, signifies anxiety of heart in the devastated church on account of these. This is evident from the signification of "the two witnesses," who are here called "two prophets," as being the goods and truths of doctrine; also from the signification of "tormenting," as being anxiety of heart; also from the signification of "them that dwell upon the earth," as being those who live in the church, here in the devastated church. Therefore these words signify the anxiety of heart from the goods of love and the truths of doctrine with those who are of the devastated church; for here the end of the church is treated of, when the loves of self and of the world, and their lusts and the evils and falsities of those lusts, have rule. Then men are tormented by the goods of love and the truths of doctrine, because inwardly or in their hearts they hate them, howsoever they may profess them with their lips; and when anything that is hated enters there is inward torment; and yet such a man of the church does not know, so long as he lives in the world, that he has so great hate for these two witnesses, and that he is inwardly tormented by them, for the reason that he does not know the state of his interior thought and affection, but only the state of his exterior thought and affection, which falls immediately into speech. But when he comes into the spiritual world his exterior thought and affection are laid asleep, and the interior are opened, and then he feels so great a repugnance from hatred against the goods of love and the truths of doctrine that he cannot endure hearing them. When, therefore, such a man enters any angelic society where spiritual love and faith rule he is grievously tormented, which is a sign of interior repugnance from hatred against love and faith. This makes clear what is signified by "those two prophets tormented them that dwell upon the earth." "Them that dwell upon the earth" mean those in the church who are in good in respect to life, but here those who are in evil, for such are interiorly tormented by the goods of love and the truths of doctrine. That "to dwell" signifies to live, and thus life, can be seen from passages in the Word, where "to dwell" is mentioned (Isaiah 9:2; 13:20; 37:16; Jeremiah 2:6, 15; 51:13; Daniel 2:22; 4:9; Ezekiel 31:6; Hosea 9:2, 3; Psalms 23:6; 27:4; 80:1; 101:7; Zephaniah 3:6; and elsewhere).

  
/ 1232  
  

Thanks to the Swedenborg Foundation for their permission to use this translation.